אמי ז"ל

ערב יום השואה אני מקדיש את השיר לאמי חדווה, שעלתה לישראל עם אחותה חמדה מהעיירה אוסטרומזבייץ, הסמוכה למקום האימה טרבלינקה, שלוש שנים טרם החיה הנאצית פלשה לפולין.

אמי ואחותה, שעלו לישראל טרם פרוץ האימה על אדמת אירופה, בנו כאן בישראל את חייהן. הקימו משפחות וזכו לילדים, לנכדים ולנינים. רק שם באוסטרומזבייץ לא נותר זכר, לא נותר בית. לא אבא ואמא, לא אחים ואחיות, לא דודים ודודות.

הכאב והדמעה על משפחה גדולה שהייתה ואיננה תמיד פרמו חוטים בחייה. אמא לא דברה על מה שהיה ועל מה שהיא חשה, עֵינַיִם וּפָנִים הסגירו את כאבה על אבא ואמא, על סבא וסבתא, על משפחה גדולה שהייתה ונספתה בעיירה אוסטרומזבייץ הסמוכה לאימה שהתחוללה בטרבלינקה.

אִמִּי הִטְלִיאָה טְלָאִים בִּבְגָדַי

בְּכָל הַחוּטִים שֶׁפָּרְמוּ אֶת חַיֶּיהָ

שְׁדוֹת חַיֶּיהָ הִזְקִיפוּ קוֹצִים

בְּנוֹף בְּרוֹשִים נִרְדָּם

פָּרוּץ לְכָל סוּפָה

הַמַּכָּה אֶת חַיֶּיהָ.

אִמִּי בְּאִוְשַת יֵאוּשָׁהּ צָבְעָה אֶת חַיַּי

בִּנְמִיכוּת קוֹמָה רוֹפֶסֶת

כְּשֶׁרוּחָהּ תָּמִיד שׁוֹמֶטֶת

אֲבָל הִיא בְּשֶׁלָּה יוֹם יוֹם

בְּיָדַיִם מְגֻיָּדוֹת וּבְנֶפֶשׁ יְחֵפָה

לא הִפְסִיקָה לְהַטְלִיא בִּי טְלָאִים

בְּכָל הַחוּטִים שֶׁפָּרְמוּ אֶת חַיֶּיהָ.