הארץ: מאה שנה לעיתון 'בעד הנגד ונגד הבעד'

מאה שנה בדיוק חלפו מאז הופעת הגליון הראשון של עיתון 'הארץ', ב-18 ביוני 1919, והוא שוקע בשנים האחרונות בצרות כלכליות צרורות, המאיימות על עצם קיומו. עד כדי כך שפעמיים נאנס המו"ל עמוס שוקן לצרף לבעלות על העיתון, לנוכח המצוקה, שותפים מבחוץ: ב-2011 רכש האוליגרך ליאוניד נבזלין 20% ממניות העיתון, וב-2006 נמכרה רבע מהבעלות עליו לקונצרן שאוברג הגרמני, ששיתף פעולה בשנות המלחמה עם השטן הנאצי ואף קיבל על כך עיטור גבוה מידי שר התעמולה יוזף גבלס ימ"ש.

אך גם מהלכים אלה לא הסירו את החרב הכלכלית המתהפכת מעל לראשו. עד כדי כך שהמו"ל עמוס שוקן נאלץ דווקא ביום חגו של העיתון, במלאת מאה להיווסדו, לנקוט צעד חסר תקדים בכל שנותיה של העיתונות הישראלית: להושיט יד משנוררת לציבור המנויים ולבקש שיעשו טובה ויתרמו 1,000 שקל, שנועדו לממן מינויים דיגיטליים חדשים למען סטודנטים, חיילים, תלמידי מכינות ועוד, שלא נחשפו עד כה לרעל ולתכנים הבעייתיים.

אין ספק שאחד מגורמי המשבר הכלכלי, הוא הטרנד העולמי של מעבר לעיתונות דיגיטלית, שגורר צניחה מתמדת במספר קוראי הפרינט. אך זהו רק חלק מהבעיה. הבעיה האמיתית היא בתכנים שמפיץ הארץ, שחלקם הם בגדר ארס אנטי ישראלי מזוקק. מאז שנות השבעים הפך הארץ, שהיה בעברו עיתון לאומי גאה, לפמפלט פוסט ציוני ופרו פלשתיני, שמתנגד לכל מהלך שנועד לחזק את יהדותה של המדינה (התנגדות לחוק הלאום, להתנחלויות, לפסקת ההתגברות, להקניית חינוך יהודי-ציוני שאותו הוא מכנה 'הדתה', ועוד ועוד), ומצד שני תומך נלהב בכל דרישה פלשתינית מופרכת, כמו גם ברעיון מדינת כל תושביה ומסתנניה.

הארץ מקיים בדביקות ובאדיקות, את תפיסת 'נגד הבעד ובעד הנגד'. נגד כל מה שהוא בעד המדינה, היהדות, הציונות, ובעד כל מה שהוא נגדן. כאילו היה שמו 'הארץ-לא-שלנו', או 'חדשות פלשתינה', The Palestine News, כפי שאכן קראו לו שלטונות המנדט הבריטי.
וזה עוד כלום לעומת המהדורה האנגלית של העיתון, שבה מרשים לעצמם העורכים מן השמאל הקיצוני לחדד את תפיסת בעד הנגד ונגד הבעד. אפס הבנה לעניין הישראלי, מול הבנה והכלה של האינטרס הפלשתיני. לא פלא שרבים מאויבי ישראל הערבים והאנטישמים, מיתממים להגנתם: "מה אתם רוצים? הרי קראנו את זה אצלכם, בהארץ".

מי היה מאמין?

לא בכל מאה שנותיו היה הארץ בעד הנגד ונגד הבעד. גליונו הראשון, וזו רק דוגמה, ייצג אג'נדה לאומית בריאה. העיתון קרא ליישם את רעיון בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל; זעק את זעקתם של יהודי פולין שכבר אז היו למשיסה בידי האנטישמיות הפולנית ("דמי היהודים בפולניה מוּגרים כמים... מנהיגי פולניה החליטו להחריב את הישוב היהודי בארצם בשיטה בה השתמשה טורקיה נגד הארמנים"); ביכה את "התבוללותם של יהודי בירת הטורקים קושטה"; ועוד דיווחים ומאמרים בעד הבעד ונגד הנגד.

שנים ארוכות ליווה הארץ בחום ובאהבה, את המאבק לעצמאות יהודית. למשל הגליון שלאחר הכרזת העצמאות בתש"ח. מעל ללוגו העיתון הובא באותיות חג הפסוק מנבואת הנביא ירמיהו: "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחושת... ונלחמו אליך ולא יוכלו לך". כך נראית אהבת העם, הארץ והיהדות. ומתחת ללוגו באה הכותרת הראשית, הכל כך אופטימית: "מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל". מה יותר ציוני מזה?

אפילו בעידן מלחמת ששת הימים גיבה העיתון חזק את הלוחמים. ביום 8.6.1967, כתב מאמר המערכת: "אין מלים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר יהיה מעתה חלק של המדינה וזוהרו יפיץ קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו".

הארץ אפילו דחק בממשלה - מי היה מאמין? – לחדול מהססנותה ולהורות לצה"ל להסתער על רמת הגולן העויינת. "יש ליצור עובדות גאוגרפיות ואסטרטגיות, שיגנו על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהחל בה צה"ל בסיני ובמזרח, טעונה השלמה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת הניצחון הישראלי".

כך נראו פניו של הארץ בימיו הטובים. עד שיום אחד הכל התהפך. אהבת ציון הפכה לחיבת פלשתין. חזון המדינה יהודית היה לחזון מדינת כל אזרחיה, פלשתיניה ומסתנניה. השאיפה לגבולות מוגנים בקווי ההבטחה התנ"כית וברוח החלטת האומות, הפכה לחתירה לגבולות אושוויץ. הכרת התנ"ך ותולדות ישראל מוצגת כהדתה. והמילקי, כידוע, בברלין זול יותר. הכל הפוך. בעד הנגד ונגד הבעד.