חופש המידע וביקורת פנים

תמצית העובדות

המשיבה, חברה אשר הוקמה על-פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990, היא בעלת זיכיון לשידורי חדשות במסגרת הערוץ השני של הטלוויזיה. היא מעוניינת לשדר כתבת תחקיר בסוגיית התאונות האוויריות (ו"כמעט תאונות") בישראל. לשם כך, פנתה המשיבה למערערת בבקשה לעיין בשני דוחות, שערכה היחידה לביקורת פנים במשרד התחבורה, ואשר תמצית מהם פורסמה בעיתון "גלובס" בשנת 2001.

הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד התחבורה מיאנה להעמיד לעיונה את הדוחות מתוקף הוראות הסעיפים 9 (ב)(4) ו-9(ב)(1) לחוק חופש המידע. המשיבה עתרה לבית המשפט, כדי שיורה למערערת לגלות את הדוחות. בית המשפט קבע, כי אף לוּ היה מקבל את עמדת המערערת באשר לתחולת איזה מבין החריגים הקבועים בסעיף 9 לחוק חופש המידע, עדיין היה פוסק, מכוח סמכותו לפי סעיף 17(ד) לאותו חוק, כי האינטרס הציבורי בגילוי המידע גובר במקרה זה על הטעם לחיסויו, שכן ביקורת ראויה לפרסום, כך לגבי כל דוח ביקורת פנימית, וכך במיוחד במקרה דנן, שבו מדובר בדוח העוסק בבטיחות הציבור, ואשר קיים עניין רב בגילויו. בית המשפט הורה על גילוי דוח חקירת תאונות.

לגבי דוח אגף יחסים בינלאומיים, קבע בית המשפט, כי הנימוק שהוצג על-ידי המערערת לאי-מסירתו (שהעותרת אינה זקוקה לו) - לאו נימוק הוא, ומשלא הוצגה מניעה על-פי חוק חופש המידע - יש לגלות גם את הדוח הזה. בערעורה המערערת עומדת על מהותו של מוסד מבקר הפנים, ככלי עזר ניהולי פנימי למנהל הגוף המבוקר, וטוענת כי פרסום גורף של דוחות הביקורת הפנימית יגרע משיתוף הפעולה של הגוף המבוקר עם המבקר, יפגע ביחסי האמון שבין המבקר לממונה, ישפיע על אופן כתיבת הדוח ועל הנושאים שיעמדו לביקורת, ויפחית את האפקטיביות של הליך הביקורת. המערערת שבה וגורסת, כי דוחות ביקורת הפנים באים במסגרת החריגים הקבועים בסעיפים 9(ב)(1) ו-9(ב)(4) לחוק חופש המידע. עוד נטען, כי הכלל, בכל הנוגע לדוחות של ביקורת פנימית, צריך להיות מניעת גילוי, ואילו רק במקרים מיוחדים, שבהם יש אינטרס רב בגילוי - יש להתירו.

הערעור נדחה

נקבע - גילוי דוחות של ביקורת על גוף שלטוני מקיים את זכות הציבור לדעת ואת חופש הביטוי; מגשים את האינטרסים בדבר גילוי האמת והגשמה עצמית של הפרט; מממש את עקרון שקיפות פעולתו של השלטון ומקדם את תרבות השלטון; משפר את אמון הציבור ברשויות הציבוריות; עולה בקנה אחד עם העיקרון, לפיו אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום - כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן.

נקבע - הביקורת "החיצונית" (מבקר המדינה) והביקורת "הפנימית" (מבקר הפנים) משלימות זו את זו ופועלות זו בצד זו; מתן חיסיון לדוחות הביקורת הפנימית יותיר תחומי ביקורת נרחבים מחוץ לטווח הראיה של עין-ציבור.

נקבע - אינני סבור כי חוק הביקורת הפנימית שולל את הצורך לבחון את חופש המידע ביחס לדוחות של ביקורת פנים, במשקפי חוק חופש המידע.

נקבע - פרשנות בה יש לנקוט ביחס לסעיף 9 (ב)(1) לחוק חופש המידע, היא, שרק מקום, בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס הציבורי של תקינות פעולתה של הרשות הציבורית, תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע, כמרכיב של חופש הביטוי. ההגבלה על חופש המידע היא בבחינת אמצעי אחרון, וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע - פחותה.

נקבע - הסברה של המערערת, כי עובדי הציבור יחרישו וכי הביקורת הפנימית תעלם אך משום האפשרות שדוח, אשר לציבור עניין בו, יפורסם, נראית בלתי-מבוססת. לעניין טענת המערערת, בדבר החשש מפגיעה במעמדו של מבקר הפנים, הרי דווקא פרסום הדוח ברבים הוא שיבטיח, כי מעמד המבקר יתחזק וישתרש, וכי ממצאי הביקורת יילקחו ברצינות הראויה והמחדלים יטופלו כנדרש. בנוסף, לא מצאתי טעם מבורר, מדוע החלטה של הממונה על חופש המידע (או של בית המשפט), לאפשר גישה לדוח ביקורת פנימית, תהווה הפרה של חובת הנאמנות, שחב מבקר הפנים לגוף שבו הוא פועל, כפי שטענה המדינה.

נקבע - לעניין סעיף 9 (ב)(4) לחוק חופש המידע: דוח מבקר הפנים אינו "מסמך-ביניים" רגיל, "תרשומת" או התייעצות ככל ההתייעצויות. מדובר במוסד עצמאי בארגון, שאיננו אך ורק כלי עזר. גם ניסוח הסעיף מעלה ספקות בשאלה האם דוח המבקר הפנימי בא בגדרו. אין לגזור דין שווה מעניינו של נייר עמדה, שלפי הפסיקה מצוי בלב-ליבו של סעיף 9 (ב)(4). דוח הביקורת הפנימית הוא שונה, ואינו בא להשיא עצה.

נקבע - בענייננו, מספר נתונים מטים את הכף לכיוון הגילוי: הנושא שבו עוסקים הדוחות הוא בעל עניין רב ביותר לציבור; כמו כן, תמצית מן הדוחות הובאה זה מכבר לידיעת הציבור באמצעות הכתבה שנתפרסמה בעיתון "גלובס". יש בכך כדי להקהות במידה רבה מעוקצם של הטיעונים הנוגעים לעצם הצורך בחיסויו של המידע.