החמאס ניצח את פרץ

עם היוודע תוצאות הבחירות לרשות הפלשתינית, קולות אכזבה ותסכול רבים ודאי עלו משכונת התקווה בתל אביב. לא, אין שום פלג נחבא של הפת"ח המסתתר בשכונה המפורסמת, ותושביה אף לא ידועים באהדתם למוחמד דחלאן ושות'. בשכונה הדרום תל אביבית, לא הרחק מאיצטדיון הכדורגל, מצוי בית מפלגת העבודה, אשר הקמפיין שלה ספג בסוף השבוע האחרון מכה קשה.

נראה כי מלבד הפת"ח, העבודה היא הניזוקה הראשית מההתרחשויות האחרונות בעזה ורמאללה, והסיבה לכך היא די ברורה: התחזקות החמאס מעלה כהרף העין את השיח הביטחוני ישר לראש מצעד סדר היום הציבורי, כאשר בדרך הוא רומס את השיח החברתי, וככל הנראה קובר אותו, לפחות למערכת הבחירות הקרובה.

מפלגת העבודה ניסתה לייצר את השיח חברתי, מטעמים אלקטוראליים ודאי, אך גם מטעמים כנים ואמיתיים, לפחות אם ננסה לפרש את מהלכיה בעין אוהדת.

יש להודות, גם אם נביט דרך משקפיים ביקורתיות הפעם, כי השינוי הפנימי שחוותה מפלגת העבודה הוביל גם לעיצוב מסויים של סדר היום הפוליטי בארץ.

ניקח לדוגמה את סוגיית שכר המינימום: אם רק לפני שנים ספורות גיחכו כותרות העיתונים וה"מומחים" השונים למראה הקמפיין של פרץ, בתפקידו אז כיו"ר ההסתדרות, למען העלאת שכר זה, נראה שהיום דעת הקהל הישראלית פתוחה ואף מעוניינת לראות תזוזה כלשהי ברמת השכר המינימלית.

העדות המשכנעת ביותר לשינוי זה שוכנת במצעי המפלגות הגדולות, אשר מנסות לקלוע לטעמו של מרכז ההעדפות הפוליטי של הציבור, ובמיוחד זה של הליכוד אשר אינו שולל כלל את העלאת שכר המינימום, ובראשו עומד שר האוצר לשעבר, אשר השפיע, לטוב ולרע, יותר מכל אדם אחר בתפקיד זה בעשור האחרון.

סדר היום הציבורי אכן השתנה, ולעומת "זיכוך" רגשות האשמה הציבוריים, על-ידי הבלטת תמונות של מקררים ריקים וקשישים מלקטים פירות מרצפות השווקים לעת ערב בעמודי העיתונים, כל אימת שדוח העוני מתפרסם, הרי בחודשים האחרונים ישנה תחושה, כי הפעם מתרחשים ניסיונות לאתר פתרונות מעמיקים יותר למציאות הכלכלית הנוכחית.

מציאות זו אינה מאירה פנים, בלשון המעטה, עבור העשירונים התחתונים, שבוודאי מתמלאים שביעות רצון מכותרות המדורים הכלכליים האופטימיים, שעה שהם נעזרים בהם לאטום סדקים ובקיעים בתקרה המטפטפת.

הדיונים מעל גבי מסכי הטלוויזיה, המתפקעים מעודף "ראשים מדברים", נוגעים בשורשי המחלוקות בין הגישות הכלכליות השונות, בין הדוברים ה"כלכליים" לאנשים ה"חברתיים" (המרכאות – כדי להבהיר עד כמה האבחנה בין "כלכלה" ל"חברה" מוטה לטובת אנשי משרד האוצר, הפועלים על-פי נוסחאות 'מדעיות' ובדוקות, ואילו ה"חברתיים" מדברים, כביכול, מנהמת ליבם ההדיוטי. אבל זאת נשאיר לפעם אחרת).

והנה, גם כשנראה היה, כי האג'נדה הציבורית הצליחה להכיל בקרבה את המשבר החברתי המתמשך לצד המימד הביטחוני, שסופק הפעם בנדיבות פרסית מעוררת הערכה, באו תוצאות הבחירות ברשות הפלשתינית והנחיתו מכת גרזן, אנושה כמעט, על היומרה להביא את הבוחר הישראלי לשקול את דעותיו הכלכליות-חברתיות (הנה גם אני נכנע לכפל ההגדרות המציק הזה) בהגיעו לקלפי:

מה מעניין יותר, דוח העוני שפורסם לפני חמש דקות, על שלל המספרים והגרפים המונוטוניים שלו (עלייה של 2% בכמות המשפחות עם מפרנס יחיד המצויות מתחת לקו העוני איננה אירוע כל כך דרמטי..), או עשרות אלפי משולהבים לבושי ירוק הקוראים סיסמאות קצובות, אשר מעירות את הצד המזרחני-המומחה של כל ישראלי בוגר הפקולטה למדעי הביטחון על שם רוני דניאל?!

קשה לראות כיצד ניתן יהיה להחזיר את הנושאים הסוציו-אקונומיים (כן, גם באנגלית הטריק הזה עובד) לרשימת השיקולים של ציבור הבוחרים הישראלי בזמן הקרוב. מעבר לכך, לא נראה כי לרוב השחקנים במגרש הפוליטי יש כלל אינטרס לעשות זאת: נתניהו יודע כי ניסיונו ליצור פן "חברתי" למפלגתו על-ידי הכתרת משה כחלון למשיח השכבות החלשות גורם לביטוי 'עלה תאנה' לצחקק במבוכה, וגם אולמרט יתקשה לשכנע עם רגישותו החברתית בעזרת תמונות פוטו-מונטאז' שלו בבתי תמחוי.

אולי עמיר פרץ צריך למרוח את השפם שלו ב'חינה' כדי למשוך שוב תשומת לב למצע החברתי שלו. למוחמד אבו-טיר מהחמאס זה עובד יופי.