התיאוריה הפוליטית שלי

הפוליטיקה הישראלית לא מייצגת יותר כלום. מפלגות לא מייצגות את מעשי מנהיגיהן, מנהיגים פועלים אחרת לגמרי מההיסטוריה התנועתית שלהם. ח"כים חוצים קווים והציבור מוצא לא אחת, שמי שהיה יריב של אתמול, הוא השותף המדויק ביותר של היום.

האם יש היגיון במהומה הפוליטית הפוקדת היום את ישראל? מה המשמעות העמוקה לכך שסיעות האופוזיציה מחזיקות בציפורניהן את ראש הממשלה הלא-ממש-אהוב עליהן? ולמה חלק מחבריו, שריו וחברי סיעתו מייחלים ופועלים לנפילתו של האיש שהביא אותם עד הלום?מסתבר שהמבנים הפוליטיים שלנו מייצגים אתמול רחוק ונשכח, והפוליטיקה העכשווית לא התכנסה עדיין למבנים אמיתיים, עדכניים ומייצגים.

הפוליטיקה הישנה דבקה עדיין במוסדות ובמפלגות ריקות מתוכן וחסרות יכולת לממש את האידיאולוגיה המילולית הגדולה שלהן. דוגמאות לא חסרות: הליכוד עוד מדבר על ארץ ישראל מלאת התנחלויות ושטחים, אבל אחת בפה ואחת במעשה. ואילו מפלגת העבודה נפרדת מחלום השלום הכולל ופתרון הקבע לעתיד הנראה לעין.

ישראל הפוליטית הגיעה לרגע האמת. אי אפשר יותר לרמות ולאחז עיניים. כי המפלגות ה"היסטוריות" אינן מייצגות יותר את דרכן שלהן. העבודה והליכוד - או ליתר דיוק מנהיגים ומצביעים משתי התנועות הגדולות - יצאו כבר לדרך חדשה, שסופה ישראל טובה ובטוחה יותר ופוליטיקה ישראלית שתיראה ותפעל אחרת לגמרי.

ישראל נחלקת כיום לשלוש השקפות אידיאולוגיות עיקריות: האחת, הימנית הניצית המובהקת - אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה (או הכמעט שלמה) "מן הים עד הירדן"; השנייה, הנגדית, היונית המובהקת - ההשקפה של "משא-ומתן על הכל, קרי פתרון הקבע או המשך הסטטוס-קוו, שלמעשה הוא לא-כלום"; וביניהן, השלישית, הפרגמטית המרכזית, שאליה התנקזו זרמים משמאל ומימין - תפיסת "לעת הזאת לקחת את גורלנו בידינו" - הפרדה חד-צדדית בינינו ובין הפלשתינים, רצוי בתיאום איתם.

כך בשדה המדיני וכך, כמעט בדיוק, עם אותם שחקנים, בשדות החברה והכלכלה. מימין - האידיאולוגיה ה"ניאו ליברלית" לכאורה, אך השמרנית במהותה, שמייצגיה בישראל הם נתניהו ואהוד ברק; משמאל - ההשקפה הסוציאליסטית בלבושה החדש; ובמרכז - האידיאולוגיה הפלורליסטית, "הדרך הישראלית", הדוגלת בסולידריות חברתית ומכירה בכוחות השוק, דוגמת המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלת רבין-פרס בשנים 96-92.

לצד שני השדות המרכזיים האלה בוערת האש גם בשדה הקוצים של הזהות והשייכות, שדה הדת והמדינה. משמאל - מחנה "ההיפרדות המוחלטת" של החילוניים מן המסורתיים והדתיים; מימין - מחנה "ההגמוניה של הממסד הדתי"; ובמרכז - מחנה "הפלורליזם ההסכמי", התומך בשינויים בהסכמה ובחלוקה שוויונית בנטל הלאומי על-פי רוח ההסכם הקואליציוני בין שינוי למפד"ל מ-2003.

החלוקה החדשה של החברה לימין קיצוני בכל תחום, לשמאל עקשני בכל נושא ולאמצע מפשר ומגשר, הביאה לתוהו ובוהו פוליטי ולמשבר אמון מסוכן בין הבוחר לנבחריו. המפה הפוליטית המפלגתית הישנה הפכה למחוררת וקרועה. סופה קרב.

עת ההכרעות הגדולות לפני שנים, המשלתי את התחזית שלי לשינויים, שעומדת המערכת הפוליטית לעבור, לתיאוריית "המפץ הגדול" האסטרו-פיסיקלית. הסימנים הראשונים שניכרו בשטח היו צמיחתה של תנועה מזרחית מסורתית חדשה - ש"ס, והכרסום המתמיד בכוחן ובגודלן של שתי התנועות הפוליטיות העיקריות, העבודה והליכוד, בד בבד עם התקרבות שתי התנועות זו לזו בתחומים ובמובנים רבים.

התיאוריה הפוליטית שלי אמרה, שהמערכת המפלגתית עומדת לעבור שינויים רדיקליים, שבמהלכם גופים פוליטיים גדולים יתכווצו, יתרסקו ואולי אף ייעלמו לחלוטין - כי העבר אינו יכול לייצג ולנצח את צרכי ההווה והעתיד.

גופים פוליטיים חדשים ייווצרו מהתלכדות השברים של המפלגות ההיסטוריות וכדי למלא את כיסי הוואקום הפוליטי. המציאות הפוליטית והמדינית היומיומית וסדרת המשברים והשברים המלווה אותה, מעידות כאלף עדים: הגיע הזמן. התנאים לשינוי הרדיקלי בשלו. המהלך ההיסטורי הוא בלתי נמנע. גם מי שלא רוצה, חייב להכריע לאיזה משלושת הגושים הוא שייך.

הגיעה העת, שגם הזרם המרכזי במפלגת העבודה, הנושא על כתפו את נטל המפלגה ההיסטורית, יבחן אף הוא את דרכו הרעיונית ואת המסגרות הפוליטיות האפשריות, שבתוכן ובאמצעותן יוכל להמשיך ולפעול. המבנה ההיסטורי של "העבודה" הוא אחד הבלמים העיקריים בדרכה חזרה לשלטון. לגוף הפוליטי בעל הדימוי של "המערך" אין סיכוי לחזור לגודלו ההיסטורי. רוב הציבור הנאמן ל"עבודה" דוגל בשלושת היסודות האידיאולוגיים המרכזיים שהזכרתי לעיל, אבל המותג הפוליטי שלו בעייתי.

אלא שתפקידה ההיסטורי האמיתי של מפלגת העבודה הוא לא לקדש את המסגרת, אלא לקדם את חזונה. על כן, ראוי לעשות היום את חשבון הנפש הפוליטי הקר, ולהקדים את ה"נעשה" ל"נשמע": העבודה צריכה לזהות ולהגדיר את ההתפתחויות הפוליטיות הבלתי נמנעות ולהיערך לקראתן - אפילו בדרך של גלגול נשמות נוסף.

מנגד, נראה שגורלו של הליכוד נגזר, והוא יתנפץ. בקרבו נבחש בליל של עמדות ודעות, מין עיסה שאינה בצק, שאי אפשר לאפות ממנה מאפה חדש. ההתרוצצות הצנטריפוגלית הזאת תואץ בעקבות מהלך ההיפרדות ותטיל בסופו של דבר את מרכיבי הליכוד לעברים שונים.

הגיעה עת ההכרעות הגדולות. ואין טבעי ומתבקש יותר, בשעה זו ובמציאות הפוליטית של היום, מהקמתה של תנועה מרכזית חדשה גדולה, שתכלול את רוב מפלגת העבודה והליכוד החדש הפרגמטי, וחלק ניכר של שינוי. תנועה זו תהיה הכוח הפוליטי היחיד, שיוכל להנהיג את ישראל בעידן התמורות הבלתי נמנעות.

מהיכן זה יתחיל? הרבה תלוי במפלגת העבודה. בכל שנות קיום המדינה, רוב הרעיונות - טובים ורעים - באו מבית היוצר של העבודה. ההתנחלויות והשלום, גדר ההפרדה וההינתקות החד-צדדית, כולם יצאו מתוך אותו מקום. חלק מהם היא זוכה ליישם ומקצתם היא מנחילה לאחרים, דוגמת שרון, כדי שיסיים את המלאכה. כך תמיד וכך גם הפעם. העבודה חייבת להתחיל. והמפץ הגדול יגיע, הוא כבר על פתחנו, וגם אם יתמהמה - בוא יבוא.