יוסי שריד הוציא מתחת ידו השנונה הודעה מבריקה ומלוטשת: על מרצ לחבור למפלגת העבודה. ואת מי הוא מזכיר לי בכך? את טומי (יוסי) לפיד. שני היוסים נעלבו כמו ילדים קטנים שהחברים שלהם סילקו אותם ממשחק הכדורגל. עכשיו הם כמו עומדים מחוץ למגרש ואומרים: אתם לא שווים, בלעדי אתם לא שווים.
מנחם בגין קרא לו חבר הכנסת יוסי. זוהי הברקה שלא דהתה והיא עומדת על מכונה כמו אמירה נצחית. ילד נשאר ילד. כל זמן ששיתפתם אותי הכל היה נפלא, היתה אידיאולוגיה, היה כיוון, היתה דרך. עכשיו כשאני בחוץ אני אבעט בכם, אלגלג עליכם ואשמח לאידכם.
וזהו אותו יוסי שריד שעזב את מפלגת העבודה ועורר תקוות גדולות להנהיג את מחנה השמאל בישראל.
אבל מחנה השמאל לא היה כל כך שמאל. זוהי כמעט אותה מפ"ם שהיתה שותפה לממשלת גולדה מאיר שהתעקשה על כל שעל אדמה בסיני, וטירפדה כל ניסיון למשא-ומתן עם מצריים וסופה מחדל יום הכיפורים שגרם לאלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. וזו אותה מפ"ם שלא הסכימה שחנוך לוין יציג את "מלכת האמבטיה" באולם צוותא שלה.
מי שבאמת הביא את מר"צ להישגים היתה שולמית אלוני. היא לא ינקה בילדותה אידיאולוגיה של סיסמאות מתחסדות. היא לא נכנסה לפוליטיקה כמו יוסי שריד דרך מנגנון מפלגתי. היא בנתה תנועה במו עשר אצבעותיה, החלה את דרכה כלוחמת זכויות אזרח, לא ככתבת ספורט, והביאה את מרצ לשיא של שניים עשר המנדטים.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
