להיטות היתר של מזוז

הן היועץ המשפטי לממשלה, והן הפרקליטות קבעו שאין מספיק ראיות להעמיד לפלילים את הרב הראשי לישראל, יונה מצגר. מהניסיון אנו יודעים שאפילו כשהם קובעים שיש מספיק ראיות, בית המשפט פוטר קביעות אלה בזיכויים מביכים מלווים באמירות ש"מה שהחל בקול תרועה רמה, הסתיים בקול נפיחה יגעה" (השופט אלייגון על עדנה ארבל, בפרשת קהלני), ומה שנראה פעם אחר פעם כמו מלחמה בשחיתות כביכול, מתברר אחרי הכל כעוד תרגיל מגמתי לתפירת תיקים שנכשל.

עיון בפרטי הפרשה עצמה (קובץ מצורף) אינו מלמד על שחיתות, ולא על חריגה כלשהי מהנורמות המקובלות בקרב שופטים בכירים, שרים ואישי ציבור בכלל.

בהיטפלות הזו אל הרב מצגר דווקא, יש כאן לכל היותר ניסיון נלעג להטיף מוסר על איזה פגם אסתטי כאילו היינו איזו מדינה מערבית מתוקנת, למרות שאין כאן בכלל לא אזרחים מערביים ולא נורמות מערביות - המדינה היא אוסף של אזרחים נכבדים שנפלטו בנסיבות טראגיות ממזרח אירופה ומארצות ערב. אלו שני ניגודים מוחלטים למה שמוגדר כ"מערב" ואין לנורמות של אף אחד מאלה קשר ולו הקלוש ביותר לרוח החירות, טוהר המידות ועקרונות הצדק הטבעי המיוחסים (בתיאוריה) ל"מערב".

אלא שמזוז יוצא לשמש כשחמאה על ראשו, והיא מה זה נמסה... הרי אותו יועץ עצמו סוגר תיקים שהראיות לפלילים מתפוצצות מהן וברורות וחד-משמעיות וחמורות ודנות בסכומי עתק ובשוחד של ממש ולא בטובת הנאה הנגזרת מהתפקיד הממלכתי (מה הבעיה שרב שלא נוסע בשבת ובחגים, יישן - חינם אפילו ולא רק בהנחה - במלון שהוא מתארח בו כדי לבצע שם חג לציבור גדול ולא רק לבני משפחתו?!?).

כזכור, את התיקים האמיתיים מזוז סגר בגרזן קצבים ופטיש נפחים ובכך העניק הכשר בד"צ לשחיתות, שאפילו בנורמות שלנו כמדינה מזרח תיכונית, נחשבת להגזמה פרועה והפקרות פלילית מוחלטת (פרשיות אהוד ברק, יצחק הרצוג, טל זילברשטיין, אריאל שרון ומי יודע עוד כמה מאות פרשיות שוחד ושחיתות שאין לגביהן מחלוקת ממש כמו אלה, נסגרו מתחת לשולחן באותה שיטה, בלי שהציבור ידע עליהן בכלל).

כעת מנסה היועץ מזוז, לצאת מהבקבוק, ולהפוך מסתם יועץ שבדעתו אפשר להתחשב (אם היא סבירה וראויה ומידתית ושוויונית), או שלא - לתובע, שופט ותליין בהליך מקוצר ועוקף בית משפט.

מצד אחד היועץ קובע שאין כל ראיות לפלילים במעשיו של מצגר. אבל מצד שני... הוא קובע שעל מצגר להרשיע את עצמו במה שאפילו היועץ לא מצא שבית המשפט יכול להרשיע, ולא רק להרשיע את עצמו הוא נדרש אלא גם להעניש את עצמו הוא מתבקש: להתפטר כעונש על מה שלא ברור בכלל אם מהווה עבירה, מיוזמתו, כאילו כן היו ראיות מספיקות, וכאילו הראיות הללו נמצאו מרשיעות גם לאחר הליך משפטי המעניק לחשוד אפשרות להזים אותן. הכל בכאילו. שלטון החוק בכאילו, שבו היועץ הופך לשופט בכאילו, ופתאום איכפת למזוז מעובדי ציבור המקבלים טובות הנאה ושוחד,כאילו...

צדקנות היתר הזו מדהימה במיוחד, מאחר שהיא מהווה הודאה למעשה של היועץ המשפטי לממשלה שאפילו הכלי המקסימלי שיש בידו: הגשת כתבי אישום, אין בו בכלל להעניק את הפתרון המינימליסטי ביותר למלחמה בשחיתות המזערית ביותר של פקקטה הנחה מצחיקונת בבית מלון...

סחיטה באיומים

היועץ המשפטי לא הסתפק בהבעת משאלת הלב ההזוייה הזו' שהרב מצגר ימצא את עMמו אשם במה שאפילו לא נמצא ראוי לבוא בפתח שערי משפט, אלא יוצא בפומבי באיום של ממש כלפי הרב מצגר: "אם תעז לא להתפטר - אפעל להדחתך". זו היא עבירה פלילית!

ליועץ המשפטי אין כל סמכות להדיח, וכל סמכות לאיים על אף אחד. דווקא הוא חייב היה לדעת שסחיטה באיומים שכזו מהווה עבירה פלילית ועונשה תשע שנות מאסר. תפקידו שלהיועץ המשפטי לממשלה הוא להגיש כתבי אישום כשיש ראיות, או לגנוז תיקים כשאין ראיות, ולהצטער כמו כולנו כשיש תחושות אבל אין ראיות. ולא לנסות להגשים פנטזיות אישיות באמצעות איומים בלא סמכות.

היועץ המשפטי, כמו גם בית המשפט הגבוה לצדק, אינם גוף המוסמך להטיף מוסר. איש לא הסמיך אותם לכך, הם מעולם לא הוכשרו לכך, איש לא בוחן את יושרם שלהם (רובינשטיין אפילו פחד להיבדק בפוליגרף כדי לוודא שלא מעל באמון) ולמעשה הם - דווקא הם יותר מכולם - הגוף המחלל בשיטתיות את כל מה שהם מטיפים לאחרים לקדש.

מי שהכשיר פרשיות שוחד ושחיתות בסכומי עתק לחברי כנסת כמו הרצוג וברק (בפרשת העמותות) או רמון (בפרשיות משרד הבריאות) והעניק ומעניק ועוד יעניק תעודות הכשר לכל הטמא והמאוס והמושחת והמסואב ביותר הקיים במזרח התיכון כולו, באמצעות מניפולציות משפטיות הרודפות עד חורמה אחרי חלשים ועוצמת עיניים ואוטמת נחיריים בברוטליות כשמדובר במיוחסים שיש להם "חסינות בטאבו" בקרב עברייני שלטון החוק, לא רשאי ולא ראוי להיטפל לרב הראשי לישראל ולהטיף לו הלכות מוסר, צדק ויושר.

אינני מחסידיו של מצגר, ובכלל נראה לי שמוסד הרבנות לא מפגר בהרבה אחרי אחותו הגדולה במערכת המשפטית וככל הנראה גם שם יש לא מעט נורמות של שחיתות, שוחד וסיאוב. כך לפחות על-פי התקשורת (שגם היא לא בדיוק מריה הקדושה...), אבל לשמוע את מזוז דווקא מטיף למצגר דווקא, ובתיק שבו לא נמצאו ראיות לפלילים דווקא, נשמע לי הזוי, תלוש, ועל זה כבר אמרו חכמינו: "קשוט עצמך תחילה".

שפיטה עוקפת בית משפט ותליינות תקשורתית הינם נורמה מסוכנת המרוקנת את מפרשי ספינת הדמוקרטיה הטובעת שלנו ממילא, מהאויר המנסה להניע אותה איכשהו ולמרות הכל קדימה.

על מצגר להתעלם מאיומי מזוז ולהישאר בתפקידו. גם אם בג"צ "ימליץ" לו להתפטר עליו לדחות המלצה זו בנימוס, ולעבור לפרסומות. ככלות הכל יש רק מקום אחד שבו מחליטים אם בן אדם ביצע עבירות שיש בהן קלון ודינו להיענש ועד כמה, וזה לא בג"צ ולא מזוז - אלא בית משפט לעניינים פליליים.

עם כל הרצון הטוב ומשאלת הלב המסרב להתייאש ממדמנת השחיתות בישראל, הדרך מסדום ועמורה למדינה שבה אנשי ציבור מתביישים במעשי השחיתות שלהם עוד רחוקה רחוקה ולפני שאנחנו שוקעים בפנטזיה הנעימה הזו, ייטיב היועץ המשפטי לממשלה אילו יגשים קודם כל את הצעד הראשון המתחייב לקראת השרשתה של הנורמה הזו בקרב עובדי הציבור, ויפסיק לסגור תיקים ולטייח ולחפות על מעשי עבריינות חמורים ביותר של אישי ציבור בכירים ביותר, כולל אלה שבראש פירמידת המערכת המשפטית.

עם כל הכבוד למערכת המשפטית, מזרק נגוע אינו יכול לרפא חולה, והוא זה שחייב לעבור חיטוי תחילה. קברניטי המערכת המשפטית הם האחרונים הזכאים לצייץ בגנות טובות הנאה אישיות, פרוטקציות וניצול לרעה של משרתם הציבורית.