על כסאם של שמיר ושרון

ביום ששי א' דחוה"מ פסח זה קרה. תמו מאה ימי ה"נבצרות הזמנית" של אריאל שרון מלשמש ראש ממשלה והוא נהפך לאזרח פרטי, המוטל על ערש דוויי. קריירה ביטחונית-מדינית-פוליטית מדהימה הגיעה לסיומה. אריאל שרון כבר שייך להיסטוריה ונכנס אליה כאחד ממנהיגי ישראל שהטביעו יותר מאחרים את חותמם עליה. הוא אחרון המנהיגים בני דור טרום המדינה ושנותיה הראשונות - אם לא להביא בחשבון את הפוליטיקאי הפעיל שמעון פרס, שמסרב להכיר בגורם הגיל. הקריירה של שניהם התחילה כבר בימי דוד בן-גוריון ומאז הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה בת 58 שנה של המדינה.

מאז אושפז לפני מאה יום, לא חזר שרון להכרתו. רק לרפואה פתרונים לשאלה, אם אי פעם עוד ישוב ויתעורר. אם זה יקרה, הוא עלול ללקות בהלם לנוכח המהלכים מרחיקי הלכת, שמתכנן לנו יורשו, ראש הממשלה (בפועל) אהוד אולמרט, לפחות לפי הראיונות שהעניק בשבוע שעבר בשפע לתקשורת העולמית. שרון בוודאי היה מזדעק: רגע, רגע, לא לכך התכוונתי, לא זו כוונתי ודרכי.

נמצא עימנו עוד ראש ממשלה לשעבר, שאיננו בקו הבריאות. כמעט נשכח. כמעט איננו נזכר. בצהרי יום הבחירות הלכתי לבקרו במוסד שבו הוא מאושפז. יצחק שמיר חייך קמעא כשראה אותי, אבל לא אמר מלה. הזדקף לרגע קט כשאמרתי: "היום בחירות", וחזר לשקוע בעצמו. כמעט בן 91, מנותק לחלוטין מן ההווייה בחוץ, מטופל בצורה נפלאה - האזרח הפרטי יצחק שמיר אינו יכול להשפיע עוד על מהלך חיינו. את שלו הוא עשה.

שניהם, אריאל שרון ויצחק שמיר, היו במידה מסויימת פטרוניו של אהוד אולמרט. שמיר, במסגרת מגמתו המבורכת להכליל בממשלותיו צעירים, קידם פוליטיקאים ליכודיים כמו משה קצב, דן מרידור, רוני מילוא, מאיר שיטרית ואהוד אולמרט. הוא הכיר אותם אחד אחד, לפני ולפנים, את שאפתנותם האישית, את מעלותיהם ואת חסרונותיהם. לא היו לו אשליות, שבבוא זמנם הם לא יהיו עיקשים כמוהו בעמידה על הזכות היהודית לארץ ישראל הקטנה, זו שמשתרעת מן הים עד הנהר. הוא לא בטח בהם שלא ייכנעו להלכי רוח אופנתיים, משתנים, אם וכאשר הם יהיו ליד הגה השלטון.

מכאן טעותו הגדולה של שמיר: הוא סמך בעיקר על עצמו וידע כי כל עוד הוא ליד הגה השלטון, ישראל תדע לעמוד על מלוא זכויותיה בארץ-ישראל. כל עוד הוא, המנהיג המאמין, העיקש, הלא-מתכופף, אוחז בהגה השלטון, השרים הצעירים יהיו ממושמעים לו ולקו המדיני שלו. אבל מה יהיה לאחר שיירד מן הבמה? על כך ספק אם נתן דעתו.

אהוד אולמרט העלה באחרונה "זכרונות מעצבים" מיצחק שמיר ומאריאל שרון: "משמיר למדתי איך להיות מסוגל לשקול ולהחליט בקור-רוח מוחלט, במצבים הכי קשים. זהו, אגב, היה דבר שגם שרון הצטיין בו. בהיעדרה של התכונה הזאת, מנהיגים אחרים מצטיירים היום כמי שלא ראויים לכהן כראשי ממשלה" ("הארץ", 10.3.06). אכן, שני האישים, שמיר ושרון, עם כל חילוקי הדעות הקשים ששררו ביניהם, המחלוקות והמריבות שלא פעם הביאו לפיצוץ מערכת היחסים הבעייתית ביניהם, עשויים היו מן הזן הקשיח, שראוי שראש ממשלה בישראל יהיה ניחן בו. תכונות אלה חשובות במיוחד בסביבה המזרח-תיכונית שבה פועל ראש הממשלה, מול מערך הלחצים הבלתי-ייאמן שעליו לעמוד מולו - לחצים ביטחוניים, לחצים מדיניים, לחצים פוליטיים מבית.

קל מאוד להיות פופולארי ולמצוא חן פעם בעיני הבית הלבן, פעם בעיני שליטי ערב, פעם בתקשורת הישראלית - אם אתה רוקד לפי חלילם של אלה, אם אתה נסחף אחרי הלכי רוח משתנים, אם אתה מוותר על טובת עמך למען שרידות פוליטית. מנהיג-מדינאי אמיתי עומד על שלו כמעט בכל מצב, יודע לתמרן בין הלחצים לצרכים, נלחם ככל יכולתו על מה שהוא לדעתו אינטרס חיוני-קיומי למדינתו ולעמו היהודי, ואין לוותר בגינו. הוא מוכן אפילו לשאת במחיר פוליטי אישי על עמידתו.

מנהיג כזה היה כמובן יצחק שמיר ובמידה פחותה ממנו אריאל שרון. מבחינה זו גובר הדמיון בין השניים על השוני. שניהם היו, איש איש בתקופתו, מנהיגים מובילים ולא מובלים. שמיר - לטוב: בעמידה האיתנה על משמר הארץ וההתיישבות; שרון - לרע: בפינוי חבלי מולדת ובהרס עשרות ישובים עבריים.

אהוד אולמרט ספג משמיר, כעדותו, יכולת לשמור על קור רוח, אבל מסתבר שתקופת שירותו תחת שמיר לא העצימה בקרבו את האידיאולוגיה הלאומית. גם בית אבא שלו בנחלת ז'בוטינסקי לא הטמיע בו דיו את המורשת הז'בוטינסקאית. ואם היתה לו שמץ ממנה, הנה זו התמוססה כליל מול ההשפעה המתמשכת מבית של רעייתו עליזה וילדיהם. בני משפחתו שטפו את מוחו בתעמולת השמאל והיא זו שמנחה אותו מזה כמה שנים. בקרב הסמוי על לבו ומוחו של אהוד אולמרט, עליזה גברה על ראש הממשלה יצחק שמיר ועל האב מרדכי אולמרט.

וכך מסתמנת והולכת תקופה, שבה ראש הממשלה הבא של ישראל יעשה הכל - ב"קור-רוח", כמובן - כדי לרצות לא רק את הבית הלבן, את הפלשתינים, את השמאל ואת התקשורת, אלא בעיקר את גברת עליזה אולמרט. זו שמדברת על שטחי יו"ש, ערש אבותינו, כ"כיבוש ישראלי". כתוצאה מכך, ראש הממשלה הבא עלול לספק ל"חמאס" ולשאר שונאי ישראל עוד מחזות קורעי לב וקורעי עם של הרס ישובים, פינוי עשרות אלפי יהודים, ובכך להחליש את ישראל ומעמדה הבינלאומי ולערער את כלכלתה עד לחשש של קריסה.

לכאורה, אהוד אולמרט ממשיך מה ששרון החל בו. גם במהלך השרוני, שרק מנהיג סמכותי כמוהו יכול היה להוציאו אל הפועל, היתה לאולמרט יד ופה, בהיותו ראשון שדיבר על מהלך של נסיגה חד-צדדית מחבל עזה (רוני מילוא הציע זאת בזמנו לשמיר - ונדחה מיידית). כן, הנסיך הבית"רי השפיע על המפא"יניק יוצא כפר מל"ל, להתקפל ולסגת מחפירות חייו. ולא רק הוא. כל סביבתו של שרון - ובמיוחד אותה חבורת יועצים ופירסומאים מקבלי משכורות-עתק, ביניהם אחד שבתמורה כספית נאותה שירת בעת ובעונה אחת מנהיג אנטישמי ברומניה - היתה ספוגה בתבוסתנות.

לזכותו של שרון, כמנהיג קר-רוח באמת, ייאמר כי לא היה הולך למהלך הדרמטי שביצע באוגוסט אשתקד, אלמלא האמין בו בכל לבו. ומה שחשוב יותר, לדידו היה זה ארוע חד-פעמי, שכדוגמתו לא יתרחשו עוד בארצנו.

קולו של יצחק שמיר לא נשמע כשבוצעה אותה נסיגה חד-צדדית חסרת תוחלת. כבר אז לא איפשר לו מצבו הבריאותי להפר את שלוותו ולזעוק חמס, מול הרמת היד הזאת על ארץ ישראל ומתיישביה מצד ראש הממשלה שרון. זהו אותו שרון, השר ה"חישוקאי" שבזמנו קם על ראש הממשלה שמיר והאשימו בשמאלנות, בכניעה לאמריקנים, באי הקמת עוד ועוד התנחלויות, באי הכרזה על ירדן כמדינה הפלשתינית... באותם ימים השר אהוד אולמרט התייצב לימין שמיר, כמובן.

ראש הממשלה הבא של ישראל - על-פי הכרזותיו הפומביות (איזהו מנהיג חכם החושף מראש את הקלפים לפני יריביו?) - עומד אפוא לבצע צעדים שאפילו שרון לא התכוון לבצעם. הוא "מאיים" על אויבינו ב...נסיגה ישראלית רחבה לכיוון קווי 67 ומנסה למכור סחורה זאת לישראלים תחת הכותרת המפתה "התכנסות". בבחירות, הגם שהיקנו לו שלטון, לא בדיוק תמך הרוב בתוכנית ההזויה הזאת.

זהו צעד שה"חמאס" ושאר הפלשתינים מחכים לו בכליון עיניים. צעד שגם מצחיק ומשמח אותם וגם יתן להם עילה להוסיף וללחוץ על מדינת היהודים, בכל האמצעים העומדים לרשותם, אלימים כתעמולתיים, כדי שנשלים - גם אם לא מרצון - את פינוי השטחים ש"כבשנו", כלשונה של העזר-כנגדו, לפני 38 שנה. את זאת אפילו אירגון האו"ם, בהחלטותיו 242 ו-338, לא דרש מישראל.

ראש הממשלה הבא, שטורח בימים אלה על הקמת קואליציה רחבה שתתמוך במהלכיו המתוכננים, הולך לנסיגה החד-צדדית הרחבה שתזעזע את כל אמות הסיפים, בידיעה ששניים מאבותיו הרוחניים, שני ראשי הממשלות לשעבר קרי הרוח ועתירי המעש, יצחק שמיר ואריאל שרון - שנמצאים עימנו, נקווה ונאחל, עד מאה-ועשרים - אינם יכולים להזדקף לרגע ולהרעים קולם באוזני האיש שטיפחו וקידמו: הרף!