פתרון דיפלומטי לגרעין האירני?

בשבוע שעבר דחה הנשיא האירני, מחמוד אחמדינג'אד, את הצעתה האחרונה של אירופה להפסיק את העשרת האורניום בתמורה לתמריצים שונים, הפעם כולל כור מים קלים. "התמריצים שלכם", הצהיר, "ערכם לא עולה על ערכה של טכנולוגיה גרעינית. איך אתם מעזים לומר לעמנו לוותר על הזהב שלו בתמורה לשוקולד?"

תגובתו של אחמדינג'אד הינה האחרונה בסדרת דחיות מזלזלות שלהן זכו גורמים שונים המחפשים פיתרון דיפלומטי לסוגית הגרעין האירני. פיתרון דיפלומטי לבעיה זו בוודאי עדיף על פני כל חלופה אחרת, והשגתו מוגדרת כעדיפות הראשונה על-ידי מרבית המעורבים במשבר כולל ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה. אולם הסיכויים להשיג פיתרון מעין זה, למעשה, אינם קיימים, אלא אם כן יתחולל שינוי קיצוני בגישת הקהילה הבינלאומית כלפי אירן.

לב הבעיה נעוץ בעובדה כי אירן, למרות הכחשותיה הנמרצות, מוציאה אל הפועל תוכנית אשר מטרתה ייצור נשק גרעיני. מסקנה זו נתמכת הן על-ידי ממצאיה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) והן על-ידי פעולותיה של אירן עצמה. לו רצתה אירן להוכיח כי אין הדברים כך, היא היתה נוהגת אחרת: מנהלת משא-ומתן עם העולם בתום לב, משעה את פעילויותיה הגרעיניות לתקופה בלתי מוגבלת, מודה בכל חטאי העבר ומציעה פתיחות מלאה וגישה חופשית לפקחי סבא"א. אולם אין זה מהלכם של הדברים. תחת זאת, נוקטת אירן בטקטיקות אשר מטרתן לשטות בקהילה הבינלאומית ולקנות זמן על-מנת להשיג את מטרתה הסופית.

אירן יכולה היתה לפתור את הבעיה על-ידי עצירת כל הפעילויות הקשורות בדרך כל שהיא לתוכניות לפיתוח נשק גרעיני ולאחר מכן פרוק המתקנים הקשורים אליהן. אלה כוללים, בין השאר, תוכניות להעשרת אורניום, בניית כור מים כבדים וכל פעילות מחקר ופיתוח הקשורים לפלוטוניום. כל דבר אשר הינו פחות מפעולה אירנית הנעשית בתום לב והניתנת לאימות, יהווה פיתרון חלקי בלבד ובלתי יעיל. כפי שהוכיחו שני הסכמי ההשעיה הזמניים, פיתרונות מעין אלה רק קונים לאירן זמן פיתוח יקר.

מכל מקום, על-מנת להעריך את הסיכויים להשגת פיתרון מלא באמצעות משא-ומתן, יש לנתח תחילה את המניעים האירנים. טרם חילופי הנשיאים באירן, בראשית 2005, ניתן היה להצביע על ארבעה מניעים לפיתוח הנשק הגרעיני: תפיסת האיום האירנית, שאיפותיה להשגת מעמד והגמוניה אזורית, חיזוק המשטר מבית, ושנאתו של המשטר לישראל.

בחירתו של אחמדינג'אד לנשיאות והצהרותיו מאז, קידמו את שני המניעים האחרונים לראש הרשימה. אולם מאמציה הגרעיניים של אירן אינם רק גחמה אישית של הנשיא החדש, המשקפת את אמונתו הדתית העמוקה; התוכנית האירנית לפיתוח נשק גרעיני החלה זמן רב טרם נכנס לתפקידו והיא מהווה חלק ממדיניות ארוכת טווח של הרפובליקה האיסלאמית.

אמצעים דיפלומטים עשויים לזרז את אירן לנטוש את תוכנית הנשק הגרעיני שלה, רק אם תשתכנע כי אלה הראשונים יגרמו לה יותר תועלת מלהמשיך בדרכה הנוכחית. המאמצים, אותם הובילו ה- EU-3 (שלוש המדינות האירופאיות) מראשית שנת 2003, נכשלו בבירור בשאיפה לייצר מאזן רווח-הפסד מעין זה. מאמצים אלה הוגבלו ל"גזרים" כלכליים, אך לא כללו כל רמז ל"מקלות".

לכן יתכן ש"הגזרים" לא היו גדולים דיים או שאירן פשוט פעלה על-מנת להרוויח זמן, ולא ניהלה משא-ומתן בתום לב. למרות שפרטי המשא-ומתן לא נחשפו, נראה כי הפרשנות השנייה היא הנכונה. למעשה, באף משא-ומתן לא היתה פריצת דרך, לא במגעים שניהלו ה- EU-3 ולא במגעים שניהלה רוסיה.

יתרה מזו, בכל פעם שבה נראה היה כי הסכם מצוי בהישג יד, אירן מיד נסוגה בה וחזרה לנקודת ההתחלה. למעשה, התנגדותן האיתנה של רוסיה וסין לכל פעולה כוחנית נגד אירן עודדה את המשך יישומן של טקטיקות אלה. זאת, מכיוון שניטלה ממנהלי המשא-ומתן האפשרות לאיים על אירן, ולו באופן היפותטי, בפעולה בעלת השלכות שליליות מבחינתה במידה ולא יושג הסכם. מסיבה זו יכלה אירן להתמיד ולדחות כל דרישה לשינוי בלתי רצוי במדיניותה מבלי לשלם מחיר כל שהוא.

מצב זה מעלה שתי שאלות בסיסיות: האם ישנה דרך להשפיע על אירן בעזרת פנייה להיגיון? והאם ישנה דרך לכפות על אירן לקבל פיתרון דיפלומטי, כלומר לא צבאי. אם לשפוט על-פי התנהלותה של אירן בעבר והתנהגותה כיום, התשובה לשאלה הראשונה היא ככל הנראה שלילית. התשובה לשאלה השנייה יכולה להיבחן רק אם אלה הנושאים ונותנים עם אירן יוכלו להשתמש באמצעי כפיה כלשהם.

אולם אם אמצעים בלתי צבאיים, דוגמת סנקציות של מועצת הביטחון, נשללים על-ידי האיום בהטלת ווטו, יש לחפש כלים מעין אלה מחוץ לתחומי האו"ם. בזירה כמו בסבא"א (המצב המועדף על רוסיה וסין), אין כל סמכויות כפייה והסבירות כי יושג בה פיתרון כל שהוא נמוך אף יותר (בשל כך גם אירן מעדיפה כי הסוגיה תטופל במסגרת זו).

לפיכך, דבקות בפיתרון "דיפלומטי", בשעה שמגיעים לשולחן המשא-ומתן למעשה בידיים ריקות, הינה כמעט דבר והיפוכו. אם הנושאים ונותנים יגיעו עם "יד חזקה" כלומר, הסכמה בין השחקנים הבינלאומיים המרכזיים כי אירן נדרשת לקבל מיידית וללא תנאים את דרישות מועצת הביטחון - כולל השהיה בלתי מוגבלת בזמן של פעילויותיה וחזרה לפיקוח מלא - רק אז, נוכח ההבנה האירנית את השלכות סירובה, יתכן וישתנו חישובי הרווח וההפסד שלה.

אפילו ליד שולחן המשא-ומתן, ההבדלים הגדולים בין הצדדים מבחינת האמונות הבסיסיות, הערכים, והלוגיקה חייבים להילקח בחשבון. הבדלים אלה ודאי תרמו לכישלון המשאים ומתנים הקודמים או להפרת ההסכמים ולתגובת המערב לכישלונות אלה. ואפילו אם הנושאים ונותנים יחלו את המשא-ומתן מנקודת המוצא אשר הוזכרה לעיל, יהיה זה משא-ומתן ארוך ומייגע אשר הצלחתו איננה מובטחת כלל.

לא ניתן למצוא פגם אצל אלה המתעקשים על השגת פיתרון בדרך של משא-ומתן. פיתרון זה הינו הפיתרון הטוב ביותר מבין כלל האפשרויות הקיימות. אולם, התחלת משא-ומתן זה עם מה שהינו בבירור "יד מפסידה", עשויה להעניק לאירן את כל מבוקשה. אם מנהלי המשא-ומתן עם אירן יצוידו בלא יותר מאשר פנייה להיגיון או לרצונו הטוב של המשטר האירני, לא יושג כל פיתרון דיפלומטי לבעיה, ותוכניתה הגרעינית של אירן או שתופסק באמצעים צבאיים או שלא תופסק כלל.