חקיקת "חוק הצינון" על אלו המשרתים כפקידים בכירים במערכת הממשלתית ו"ככלבי השמירה על האינטרס הציבורי" תשים קץ לתופעה המושחתת הקיימת היום, כאשר ללא כל תקופת צינון מינימלית, יום לאחר שסיימו לכהן בתפקידם, הם מתיישבים הם על הכסא הרם בשוק הפרטי וזוכים למשכורות עתק.
מיגורה השחיתות הממוסדת הזו יהיה בה כדי להשפיע על הלך החשיבה הכלכלית במשרד האוצר ובבנק ישראל ולהפסיק לנצח את הריטואל המלאכותי הזה של "או כסף לביטחון החיים או כסף לביטחון הסוציאלי".
עמיר פרץ מרוויח ביושר כל ביקורת המושמעת כנגדו מאז הסתיימו הבחירות לכנסת ה- 17. עמיר פרץ מרוויח ביושר את אובדן אמון הציבור והביקורת הקשה המופנית כלפיו בגין ויתורו על תיק האוצר, בגין קיפול הדגל החברתי כלכלי שבו נופף בעבר לכל מצהלות המגפון, בגין העובדה שאיננו נמנה עם השרים החברים בקבינט החברתי הכלכלי של ממשלת אולמרט, בגין תמיכתו בשתיקה בהעלאת מחירי הלחם, בגין תמיכתו בקריאה ראשונה בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים לשנת 2006 המהווים המשך למדיניות הקפיטליזם האכזרי ובוודאי משום שלא מצא את הזמן לרדת רגע מרכבו המפואר והממוזג ולבקר במאהל המחאה שמיקמו החולים השובתים בואכה לכנסת ישראל.
אולם הוא זכאי לדברי שבח ותמיכה דווקא בשל עמידתו איתן כנגד הנוהג הפסול שעשו להם פקידי האוצר, אליטת ההון הבירוקרטית ומעוז הקפיטליזם האכזרי, שמדי שנה ערב הדיונים בחוק התקציב ובחוק ההסדרים, כמעין ריטואל, יוצרים ויכוח מלאכותי ומעמידים זה מול זה את הדרישה לקיצוץ בתקציב הביטחון כתנאי וכמקור מימוני לדרישות תקציביות בתחום הביטחון הסוציאלי.
כאילו לא נצברו בקופת המדינה יתרות של מיליארדי דולרים, כאילו אין אלטרנטיבות אחרות במסגרת התקציב, תוך שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיות, כאילו רק קיצוץ בתקציב המיועד לשמירה על ביטחון חיינו והגדלת החשיפה לסיכון על עצם החיים יכול לשמש כמקור לקיומה ולמימושה של דרישה לביטחון תנאי קיום לאלו החיים.
אכן מדי שנה, פקידי האוצר, אותה זרוע בירוקרטית אליטיסטית המשרתת את אליטות ההון, חוזרים על קמפיין ההסתה הציני הזה בניסיון, שתדיר הסתיים בהצלחה, לגייס את דרישות הביטחון למיגור דרישות הביטחון הסוציאלי. על כן ראוי עמיר פרץ לחיזוק, כי הכיוון נכון, על כן ראוי שאנו אזרחי המדינה נצא להזדהות בהמוננו עם השובתים ומשם נקרא לו ולממשלה ונדרוש גם ביטחון החיים וגם ביטחון סוציאלי.
זה לא "או ביטחון החיים או ביטחון סוציאלי" זה "גם ביטחון החיים וגם ביטחון סוציאלי לחיים". ראוי שנשים קץ לריטואל הזה ולאחידות המחשבתית, הלכאורה אידיאולוגית, של פקידי האוצר ובנק ישראל לדורותיהם. ראוי שנמצא את הגורם או לפחות את אחד הגורמים לתופעה הזו. לא צריך לחפש רחוק זה ממש כאן מתחת לפנס.
נוהג פסול הוא במקומותינו, כי אלו המשרתים כפקידים בכירים במערכת הממשלתית וככלבי השמירה על האינטרס הציבורי, ללא כל, תקופת צינון מינימאלית, יום לאחר שסיימו לכהן בתפקידם מתיישבים הם על הכסא הרם בשוק הפרטי וזוכים למשכורות עתק. די אם נזכיר כדוגמה בהקשר זה את גליה מאור, את יובל רכלבסקי שדילגו מכורסא לכורסא ולשכר עתק והרשימה עוד ארוכה.
תופעה זאת שכיחה בעיקר בקרב אלו המשרתים בתפקידי מפתח במשרד האוצר ובבנק ישראל. יתרה מכך תופעה זאת שכיחה בעיקר בקרב אלו שכיהנו בתפקידי אמון כממונים על שמירה על אינטרס הציבור כגון המפקח על הבנקים, המפקח על חברות הביטוח, הממונה על שוק ההון, יו"ר הרשות לניירות ערך, הממונה על ההגבלים העסקיים, הממונה על השכר ועוד.
אין חולק כי הקלות הבלתי נסבלת של המעבר הזה, ללא כל תקופת צינון, תרמה רבות לאחידות המחשבתית הכלכלית, אידיאולוגיה השלטת בקרב הפקידות הבכירה באוצר ובבנק ישראל ויש משום חשש כי היה בה בכדי להשפיע על שיקול דעתם, החלטותיהם ואופן תפקודם של אותם "כלבי השמירה" על האינטרס הציבורי במהלך כהונתם.
אין ספק כי לפחות בחלק מהמקרים יש משום יותר מחשש, שאותם "כלבי השמירה" שקלו גם את שיקול האינטרס של מעסיקיהם מחר. אין ספק, כי בפירצה הזו בגדר עבר "גנב" ויש חשש שיעברו "גנבים" נוספים. אין ספק, שבהיעדר "תקופת צינון" יש משום קטליזטור להתפתחות תופעת שחיתות ממוסדת.
על כן יתכבדו נא נבחרנו בכנסת ישראל, ובדחיפות יעבירו את "חוק הצינון", שיחייב תקופת צינון של כ-24 חודשים לפחות למכהנים בתפקידי ממונים, מפקחים ושומרים על האינטרס הציבורי. בטוחני כי יהיה בכך גם להשפיע על הלך החשיבה הכלכלית במשרד האוצר ובבנק ישראל ולהפסיק לנצח את הריטואל המלאכותי הזה של "או כסף לביטחון החיים או כסף לביטחון הסוציאלי".
ולסיום ראוי שנזכיר למנהיגי הציבור ולציבור עצמו: בכל מדינה קיים אותו הסכם בלתי כתוב, אותה אמנה חברתית המחייבת את המדינה לדאוג לביטחון חייהם של כלל אזרחיה ותושביה ולביטחונם ורווחתם הסוציאלי. הפרת האמנה הזו פוגעת בהזדהות ובתחושת המחויבות של האזרחים כלפי המדינה, שומטת את הלגיטימיות מאחורי פעולותיה ומעשיה של המדינה, ומעמידה בסכנה קיומית את המדינה.
