זכות הקיום של ישראל

לאט אך באופן מתמיד ומתגבר חודרת להכרתי החרדה שהפלשתינים צודקים בהנחה אחת. לאורך שנים ישראל לא תתקיים, בוודאי שלא כמדינת היהודים. אין לישראל את הנחישות ואורך הרוח לעמוד במאבק שיימשך וצפוי להימשך שנים רבות. תמיד חשבתי כי העולם הערבי-מוסלמי לא ישלים עם קיומנו, אך האמנתי שיש לנו אורך רוח נחישות ובמיוחד אמונה בזכותנו לחיות ולהמשיך ולהיאבק על קיומנו כמדינה יהודית. כיום אני חרד כי מדובר בתקוות שווא. אנו עלולים בהחלט להפסיד וישראל עלולה שלא להמשיך להתקיים. אם לצטט את דברי הרצל בכיוון ההפוך, אומר שאולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יתכן שיבינו הכול כי מדינת היהודים אינה ברת קיום.

שתי התבטאויות הגבירו בי את החרדה ושתיהן של מנהיגי מר"צ, זהבה גלאון ויוסי ביילין, שנאמרו בשתי הזדמנויות שונות. התבטאותו של יוסי ביילין היתה המשמעותית ביותר. הוא קבע בראיון [שנשכח ממני היכן התפרסם] כי אומנם אין לנו פרטנר פלשתיני שיוכל לבצע הסכם כלשהו, אבל יש לנו פרטנר לחתימה על הסכם ואנו חייבים לחתום על הסכם גם אם לא ניתן לבצעו. כמובן, מבחינה מדינית מדובר בדברי הבל, אבל את דבריו של ביילין אין לשפוט כלל כמחשבה מדינית אלא יותר כמחשבה תיאולוגית.

השפעה דומה עלי היתה לקריאתה של זהבה גלאון להקמת ועדת חקירה בינלאומית לבדיקת גרסת הפלשתינים מול גרסת צה"ל ביחס לשאלה אם נהרגה משפחת ראליה מפגז ישראלי. אני מניח שלו היתה גרסת צה"ל מופרכת היתה ח"כ גלאון דורשת העמדה לדין בינלאומי של האחראים לירי. גם כאן לא הדרישה המופרכת היא שהחרידה אותי, אלא ההכרה שדרישה זו נובעת מאותו מעיין עצמו. הבנת המקור להשקפות אלו אינה יכולה שלא לגרום לי לתחושה שהמפעל הציוני הי,נו בר חלוף.

האזכורים של דברי הנהגת מר"צ לא נועדו לויכוח ולקנטור להיפך! העימות עם השמאל הישראלי אינו עימות פוליטי ביסודו אלא עימות תיאולוגי-מוסרי ועל כן אין תועלת לקיימו כויכוח מדיני. העימות אינו על השיטות הטובות ביותר להביא לישראל שלום וביטחון אלא, ביסודו הוא ויכוח "דתי" הנוגע ליסודות הקיום המוסרי שלנו במדינת ישראל ובארץ ישראל. עלי להודות כי הציבור הדתי לאומי אבחן זה מכבר שהויכוח הוא ביסודו דתי וערכי ואילו אנו הציוניים החילוניים סברנו תמיד שהויכוח הינו פרגמטי וחילוני באופיו.

אני עוקב שנים רבות אחר דרך חשיבת חלקים נרחבים בשמאל הישראלי ובהדרגה התברר לי כי ביסוד העמדות שהוא נוקט קיימת הכרה מוסרית, בעלת אופי דתי, כי אם לא ניתן לקיים את ישראל באמצעים מוסריים, עדיף שלא לקיימה בכלל. על-פי השקפה זו, ישראל נולדה בחטא קדמון של גרימת עוול נורא לפלשתינים וזכותה להתקיים מותנית בתיקון העוול ובהסכמה פלשתינית לכך שהעוול אכן תוקן. זו הסיבה האמיתית לכך שיוסי ביילין סבור שחייבים להגיע להסכם, גם כאשר אנו יודעים שההסכם לא יבוצע. עצם חתימה על הסכם משמעה הכרה פלשתינית בזכות קיומנו ורק הקורבן יכול להעניק לנו מחילה.

על-רקע הנחות יסוד אלו ניתן לבחון את דברי גלאון. מדינה שאין הצדקה מוסרית לקיומה אל לו לנקוט באמצעים, מלבד ההכרחיים ביותר להגן על עצמה, עד שתינתן לה הצדקה כזו. על-פי גישה זו גם הפגזת תל אביב אינה הצדקה לצעדי הגנה תוקפניים ונמרצים כל עוד לא קדמה לה הכרת הקורבן בזכותנו לחיות ולהתקיים בשלום כמדינה ריבונית. הנימוקים הפרגמטיים המוצהרים נגד נקיטת אמצעים כגון חוסר תועלת וחיזוק החמאס, אינם אלא מסווה לנימוק האמיתי שהנו ערכי במהותו. אני משוכנע כי ביסודו של דבר הקריאה לריסון מפליג באמצעי הלחימה נובעת מתחושה שאין לנו זכות לנקוט באמצעים כלשהם, הואיל ואנו איננו הצד הצודק בסכסוך.

בניגוד לטענה המקובלת, אין כאן עניין של שנאה עצמית פתולוגית, אלא רגשות אשמה שאין לפקפק בכנותם. הנהגת השמאל ברובה סבורה כי הציונות היא האשמה בטרגדיה הפלשתינית וטרגדיה זו שוללת את זכות קיומה. היא אינה יכולה לחיות עם ההכרה שהמדינה שבה היא חיה ומתפקדת אינה זכאית להתקיים מבחינה מוסרית. יש המרחיקים לכת וסבורים כי יש לחסל את ישראל כמדינה יהודית ולהקים במקומה את מדינת כל אזרחיה. הנהגת מר"צ אינה נמנית עדיין עם קבוצה זו ומאמינה כי ניתן לקיים את ישראל כמדינה יהודית, אם תינתן לכך הסכמה ומחילה פלשתינית.

הרמטכ"ל הקודם, בוגי-יעלון, קבע ובצדק גמור כי לויכוח הפוליטי בישראל חדרו יסודות פוסט ציוניים. הוא אבחן בצדק כי ההכרה בצדקת מאבקנו נחלשת והייתי מוסיף וקובע כי למסר הסמוי של השמאל הישראלי לפיו קיומה של ישראל הינו, כשלעצמו, בלתי מוסרי, יש השפעה עצומה המחלישה מאד את יכולת עמידתנו. אשר על כן את הויכוח יש להסיט לזירה האמיתית בה יש לקיימו, הזירה הערכית.

אפשר וצריך לתבוע מהנהגת השמאל הישראלי לחשוף את עמדותיה הערכיות, יחסה לציונות, לזכות קיומה של המדינה, לאופיה היהודי ולמטרותיה היסודיות. אין לאפשר יותר למר"צ ולקרוביה בשמאל להסתיר את הבסיס הערכי לעמדותיהם ע"י העלאת נימוקים פרגמטיים. אני קורא לשמאל הישראלי להודות בעובדה כי יסודו של הויכוח הינו מוסרי ולהעז לקיימו כויכוח אידיאולוגי כולל.