בחירתו של עמית היא יום חג למי שהדמוקרטיה יקרה לו

"הם יגלו שהוא משך בצמה של מישהי בבית הספר היסודי", הגיב גורם משפטי בכיר להערכה ש"הם יעשו לו קוואנו". לו - ליצחק עמית. קוואנו - השופט ברט קוואנו, שעם מינויו לבית המשפט העליון של ארה"ב היה צריך להתמודד בשידור חי עם טענות שווא על הטרדה מינית בקולג'. האמת לא הייתה ממש רחוקה מההערכות הציניות הללו.

מסע הפרסומים בנוגע לעמית, בימים האחרונים לפני המועד שקבע בג"ץ לבחירת נשיא בית המשפט העליון, צריך להפחיד את כולנו. שיהיה ברור: העיתונאים שפרסמו את הטענות השונות עשו עבודה טובה ומקצועית. היו להם סיפורים בעלי עניין ציבורי מן המדרגה הראשונה, מתועדים ובהחלט מצדיקי התייחסות רצינית של עמית (שאכן ניתנה). אין זה מעניינו של עיתונאי מדוע המקור נותן לו את המידע, גם אם למקור יש אינטרסים משלו.

הבעיה היא הצורה בה הגיעו המקורות לסיפורים הללו, במיוחד בעניין ההליכים הנוגעים לחנות שירשו עמית ואחיו מהוריהם ובנוגע לביתו של עמית במבשרת ציון. על פניו נראה, שזה איננו מידע הנגיש לכל דכפין. מערכת "נט המשפט" אינה מאפשרת חיפוש על-פי שמות הצדדים, והיה צורך לחפור בתיקי הוועדה המקומית הראל. על-רקע זה נשמעת טענה, שהיו מי שהפעילו חוקרים פרטיים ושילמו להם לא מעט, כדי שיחפשו בכל דרך אפשרית כל לכלוך אפשרי על עמית.

יש אפילו מחשבה מפחידה עוד יותר, קונספירטיבית ככל שתישמע: האם ייתכן שגופים ממלכתיים הופעלו, בניגוד לתפקידיהם החוקיים, כדי לשרת אינטרסים של גורמים שלטוניים? או בלשון ברורה: האם היה מי שהשתמש בשב"כ או במשטרה, או לפחות בגורמים מתוכם שפעלו על דעת עצמם, כדי להגיע למידע הזה שמאוד התאים לרצונותיה של הממשלה? שהרי לוין קפץ על הפרסומים כמוצא שלל רב, כאילו לא נאבק במשך שנה וחצי נגד מינויו של עמית.

לאור הקנאות חסרת הפשרות (ואף חסרת הפשר) בה נלחמו יריב לוין, שמחה רוטמן ואחרים נגד מינויו של עמית, ולאור אופיו של המידע, אין לפסול על הסף אפשרויות כאלה. ואפילו אם הן מופרכות לחלוטין, עצם העובדה שחשש כזה צף ועלה - מלמדת על עומק חוסר האמון בו שקועות הממשלה והקואליציה הנוכחית כאשר מדובר במערכת המשפט (והן עוד מעיזות לדבר על רמת האמון בבית המשפט העליון, שעודנה גבוהה פי שלושה מאשר בדרג הפוליטי). ההפיכה המשטרית שהן מנסות לקדם, גם אחרי 7 באוקטובר, מצדיקה להתייחס אליהן בחשדנות מירבית.

מבחינתו של לוין, מינויו של עמית הפך לדגל אדום בוהק ולאובססיה חסרת מעצורים. בהחלט ראוי לדון בעקרון הסניוריטי, שאיננו חף מקשיים. אבל הדיון צריך להיות על ה-issue ולא על האיש, במנותק ממינוי ספציפי העומד על הפרק, וכחלק ממחשבה רצינית על מערכת המשפט. אין ספק שלוין לא היה פוצה פה בנושא, אילו המועמד כעת היה נעם סולברג. למה? כי זה בדיוק העניין: האיש ולא ה-issue.