יותר מזל משכל

פסטיבל הסרטים בירושלים הפך לפסטיבל הקולנוע החשוב בישראל. מעבר לעובדה שהשתתפות של סרט ישראלי בפסטיבל מעניקה לו חשיפה ראשונית, גם האפשרות לזכות בפרס וולג'ין, 190 אלף שקלים - סכום נאה ביותר, מהווה תמריץ. בפרט שהסרט הזוכה בפרס נרכש מהר יותר להפצה בבתי הקולנוע וגם יש לו את מירב הסיכויים לזכות בפרס 'אופיר' (פרס האוסקר הישראלי) שמוענק כמה חודשים אחר כך. בקיצור, השתתפות בפסטיבל הסרטים בירושלים מהווה מקפצה חשובה לכל סרט ישראלי שזה עתה נולד.

יש שנים שהקולנוע הישראלי מניב יבול רב (לפני שנתיים התחרו על הפרס 20 סרטים מצויינים, מה שיצר תחרות עזה והקשה על הבחירה) ויש שנים שחונות (לפני שנה התחרו רק 4 סרטים על הפרס הראשון). השנה היתה שנה ברוכה אך שפויה. שמונה סרטים הוצגו במסגרת התחרות ואפשר לומר שכולם היו ברמה סבירה מאוד ומעלה.

שמונת הסרטים שהוגשו השנה מהווים פסיפס רוחב המשקף את החברה הישראלית ואת העשייה הקולנועית כאן. הרשימה מונה בימאי ותיק כמו דני וולמן, ('בידיים קשורות') ובימאי צעיר ומוערך כמו שמי זרחין ('אביבה אהובתי'). לצד וולמן וזרחין, הפתיעו דרור שאול עם 'אדמה משוגעת' ודינה צבי ריקליס עם 'שלוש אימהות' - שני סרטים מסוגננים, כואבים ויפהפיים.

כמו תמיד גם השנה היו פנים חדשות שיצירות הבכורים שלהם היוו הפתעה: 'הדברים מאחורי השמש' של יובל שפרמן, 'מכתבים לאמריקה' של חנן פלד ו- 'NO EXIT' של דרור סבו.

אני הימרתי ש'אדמה משוגעת' של דרור שאול יזכה בפרס, אבל לא הייתי מופתעת אם 'אביבה אהובתי' היה זוכה. או אם שניהם היו מתחלקים בפרס (וכבר היו לכך תקדימים בעבר).

גם את ידיים קשורות' של דני וולמן אהבתי ואת 'שלוש אימהות' של דינה צבי ריקליס. בסרט קטן וקאמרי, וולמן מתאר מסע לילי הזוי של אמא צפון תל אביבית זעיר בורגנית (גילה אלמגור) שיוצאת לחפש קצת גראס עבור הבן שלה (עידו תדמור) שגוסס מאיידס ומתפתל מכאבים. דרך מסעה של האם היא מגלה את עולמו של בנה ההומסקסואל עד לקבלה ולסליחה המיוחלת.

סרט עדין ורגיש שמדבר על הצורך בלקבל כל אחד כמות שהוא. אי אפשר לא לשבח את הסרט של וולמן בפרט אחרי הצעקנות המהבילה של 'הבועה'. שני סרטים על הומוסקסואלים אבל איזה הבדל בסגנון ובגישה. האחד בוטה ורדוד ואילו השני מלא רגש ומיוסר.

גם ב'שלוש אימהות' של דינה צבי ריקליס, מלודרמה מקסימה ומרגשת, גילה אלמגור משחקת את התפקיד הראשי, אלא שכאן היא משחקת זמרת פאם פאטל ממוצא מצרי. נכון שלפעמים נמאס לראות איך הדיווה אלמגור קוצרת כל תפקיד ראשי שזז בשטח אבל אי אפשר שלא להתפעל מנתוני הזיקית שלה. שני סרטים, שתי דמויות כה שונות - אחת אשכנזיה זעיר בורגנית ומיובשת והשניה מזרחית נהנתנית וחושנית. בשניהם אלמגור עושה עבודה מצויינת.

כמו בכל פסטיבל גם כאן היה באזז באויר ששני סרטים מובילים צמוד במירוץ על הפרס הגדול - 'אביבה אהובתי' ו'אדמה משוגעת'. לכן מה רבה היתה ההפתעה, התימהון והאכזבה כש- 'NO EXIT', של דרור סבו עקף בקלילות את 'אביבה' ו'אדמה' ולקח את הפרס.

מדובר בבחירה כה משונה שזה מביא אותי לשאול מי בוחר את חבר השופטים? ההרכב נשמע מרשים: דברה ויניגר האמריקנית - שחקנית קולנוע מוכשרת, וידי בילו - שסרטה הראשון 'קרוב לבית' גרף לפני שנה פרסים, גדי טאוב - עתונאי ודוקטור להיסטוריה, שרון הראל - מפיקה ומפיצה עצמאית שחיה ופועלת בלונדון וסייד קשוע - סופר, עתונאי ומבקר טלוויזיה.- אז מה הנחה אותם ומה השיקולים שלהם בהענקת הפרס?

ב'אביבה אהבותי' זרחין מתאר באמצעות אסי לוי (המצויינת) מסע פנימי של אשה מוכשרת, אך בעלת דימוי עצמי נמוך עד להכרה בכישוריה ואמונה בעצמה.

על 'אדמה משוגעת' עבד דרור שאול שש שנים. כן, כן, זהו אותו דרור שאול שהביא לנו את 'מבצע סבתא' ו- 'סימה ועקנין מכשפה'. הפעם שאול מביא אותה בדרמה ריאליסטית יפהפייה וכואבת המסופרת מנקודת מבט של ילד בן 12 החי בקבוץ עם אמו המעורערת ובצילו של אביו שהתאבד.

שאול משרטט באמצעות הספור האישי הכואב שלו אפוס קולנועי רחב יריעה ונוגע ללב כשהצילומים הפיוטיים מתארים את החיים בקיבוץ כריקמת חיים מעוותת ואכזרית. זהו מסמר נוסף שננעץ חזק בארון הקבורה של התנועה הקיבוצית.

הבחירה ב- NO EXIT, סרט טלוויזיה קטן ולא מרשים במיוחד שכתב וביים דרור סבו עוררה גל מחאה בין לא מעט צופים. הסרט מתאר את הציניות והאכזריות במילייה הטלוויזיוני שבו הרייטינג הוא חזות הכל והוא האלוהים החדשים. רעיון לא רע ובתור סרט ראשון הייתי נותנת לו 'פרס עידוד ליוצר הצעיר' אבל מכאן ועד לפרס של 190 אלף שקלים???

אגב, לפני כשלושים שנה נעשה סרט עם אותו רעיון רק הרבה יותר טוב: 'רשת שידור' בכיכוכבם של פיי דונהיו, פיטר פינץ' וויליאם הולדן - קאליברים מהשורה הראשונה. גם כאן מתואר פולחן הרייטינג כאלוהים החדשים של המאה ועשרים. אז דרור סבו גם לא המציא שום דבר.

יודעי דבר ספרו לי שדברה ויניגר, אישה אינטליגנטית ואסרטיבית (שלפעמים זו מלה מעודנת לשתלטנית) כפתה את דעתה על חבר השופטים. והחבר'ה הישראלים שלנו לא רצו או לא יכלו לעמוד מול רצונה העיקש וביטלו דעתם בפניה. לא ברור למה ויניגר נדלקה דווקא על 'NO EXIT', אבל תוצאות התחרות הוכיחו שלפעמים לא צריך שכל אלא רק מזל. ולדרור סבו היה הרבה הרבה מזל.