מלחמת הפינצטה

השבוע, החל השלב השלישי, הבוגר, של המלחמה. השלב הראשון, הילדותי, כלל את ההסתמכות הטוטאלית על חיל האוויר. משהו בסגנון: הבה נשב מול המוניטורים בבור במרכז הארץ וננהל את המלחמה בשלט רחוק. במקום שחיל האוויר יסייע לכוחות הקרקע, הוא נהפך לכוח העיקרי.

זוהי שיטת עבודה אופיינית לארצות הברית ולברית נאט"ו, כאשר עומד לרשותם כל הזמן שבעולם, וכוחות האויב לא פוגעים בשטחן. לאויב אין כמעט חיל אוויר וגם הגנת הנ"מ שלו מוגבלת וניתן להתחמק ממנה.

אנחנו כמובן לא ארצות הברית ואנו לא פועלים במרחק של 3,000 מייל מערינו אלא מול אויב, שבעוד אנו הורסים את המבנים מעל פני השטח, הוא מגיח ומשגר טילים המוחבאים מתחת לפני השטח לעבר מבנים שלנו. לאחר 10 ימים, התברר לקברניטים שלנו שהם יורים לא למקום הנכון. בערך כמו הירי הארטילרי שלנו בעזה לשטחים ומבנים ריקים. ובנוסף, הנזק המצטבר אצל ברווזי המטרה בצפון הארץ, כתוצאה מירי התגובה, התחיל להיות מדאיג. כאן נגמר השלב הילדותי והחל השלב השני.

השלב השני, שמאופיין בחוסר הכרות וניסיון מול האויב הספציפי ומתבטא בעודף זהירות, כלל לחימת פינצטה ב- 2-3 אתרים ספציפיים. שיטת המשגל הנסוג. נכנס לאתר. יוצר תנופה מצטברת של עוצמה. מתחיל לחוש הצלחה ואז נסוג במהירות. לא מחזיק בשטח (אנחנו לא כובשים). לא מטהר אותו סופית. הכל כדי למנוע אבדות. מול אויב נחוש ועקשן, השיטה הזהירה הזו לא מספיקה. ומי שלא מטהר לחלוטין אתר לחימה, בל יתפלא אם ייגזר עליו לכבוש את אותו האתר בשנית.

חכמי הדור יאמרו לנו ששני השלבים הללו הם חלק מתוכנית מסודרת של המטכ"ל, או שעטנז שנוצר מתוכנית צה"ל ומהגבלות שהטיל הדרג המדיני. לי, האזרח הפשוט שמתבונן מהצד במתרחש, זה נראה כמו שיטה אמפירית. מנסים תהליך בשטח. לא הולך? אז מנסים תהליך אחר. לא מספיק רציני ויעיל מול חשיבות המטרה. מדי פעם אנו מרימים את הראש לכיוונו של השופט במשחק השחמט הזה (עד השלב השלישי ניהל את המשחק הנורא הזה שופט אחד ששמו בוש) כדי להתעניין האם יש עוד זמן. השופט המסכן. הוא "מת" שהקבוצה שלנו תנצח. מחלק לנו הארכות וכדורים נוספים ללא הגבלה. ושומע מאיתנו כבר שבועיים (בשבוע הראשון הוא לא שאל) את אותה תחזית הזמן: עוד כמה שבועות. אולי, 10 ימים.

אז כעת מתחיל השלב השלישי, השלב השיטתי יותר. כעת מנסים להכניס כוח קרקעי כדי לתפוס שטח. גם שלב זה מתנהל עדין בשיטת הפינצטה באופן תגובתי. לפי תגובת האויב. תחילה תופסים רצועה קטנה. מדברים על 2 ק"מ מהגבול. כאילו שזה מה שמפריע לצבא אויב סדיר (והחיזבאללה הוא צבא סדיר. ויותר מזה: הוא צבא קבע) כדי להמשיך ולפגוע בישובי הצפון בכל רגע נתון שיראה לו או לשולחיו מטהרן. עוד מעט, אם עוד הבנו את זה כעת, ידחף צה"ל לשטח סד"כ נוסף. פי שלוש ויותר ממה שיש כעת. כי לא ניתן להתגבר על אויב זה בשיטת הפינצטה.

צריך היה לתפוס כבר בשבוע הראשון את קו הליטאני מצפון והפתח-לנד ממזרח. בצפון, מקו הליטאני, לנתק מהצפון ולטהר בהדרגה עד קו הגבול עם ישראל. לטהר ולהחזיק בשטח. ובמזרח, לבלום קרקעית את תגבורות הנשק מסוריה ולטהר את השטח. גם שם היינו צריכים להחזיק את השטח "בנאמנות" עבור הכוח הרב-לאומי שיגיע בעוד חודש, במקרה הטוב.

המטרה חייבת להיות למסור לצבא הרב-לאומי, שלעולם לא ילחם באותה רמה ומוטיבציה כמונו, את השטח נקי לחלוטין מכוחות אויב ומאמל"ח מוסתר.

בתקופת הביניים, בין גמר ההשתלטות על השטח ועד להופעת הכוח הרב-לאומי אנו חייבים להקים ברחבי השטח חוליות של סוכנים ומשתפי פעולה על-מנת שנדע מה מתרחש שם ברגע שניסוג. אין זה די לשלוט בשטח מהאוויר.

כמה משפטים על האויב. חטיבת החיזבאללה שמולנו היא קבוצת לוחמים מקצועיים המתאמנת מזה שלוש עד חמש שנים. הם לא באים למילואים. הם ממוקדים בתפקידם. האמירה שהם לוחמי גרילה איננה נכונה. ממש שגיאה. הם לא מיליציה שהתארגנה בהתנדבות. זוהי חטיבה מגובשת ומסודרת עם מודיעין, חימוש, אספקה ותוכניות עבודה. צבא לכל דבר. וכיוון שיחסי הכוחות בינם לבין צה"ל אינם ברי השוואה, הם משתמשים בשיטות פעולה של גרילה כדי להתחמק ממטוסים ומארטילריה שלנו. אבל בבדיקות של מערכת הבונקרים המשוכללת שהם בנו ברחבי דרום לבנון (לא בחמישה כפרים אלא במאות) מתגלה כעת תשתית מסודרת ומתוכננת האוספת מידע מודיעיני ברמה מפתיעה וממתינה להוראת ביצוע.

אני לא עוסק כאן בהאדרה של האויב אלא בניסיון לקבל עליו פרטי אמת על-מנת שאוכל להעריך אותו כערכו. זהו אויב שחייבים להכירו מקרוב על-מנת שנוכל לגבש שיטות פעולה להכותו ולנצחו. טהרן וחטיבת החיזבאללה לא ציפו לתגובה ישראלית כה מסיבית על חטיפת החיילים. הם גם שגו בלגלוג המשודר של נסראללה כי מקבלי ההחלטות בישראל הם "חדשים" דהיינו ירוקים. זה גרם לתגובה רגשית הפוכה של אותם "טירונים".

התגובה הרגשית הזו, התגלתה בדיעבד כרעיון מוצלח, בעיקר בדרך השלילה. איש בישראל לא חשב בימי המלחמה הראשונים שיומטרו עלינו 2,000 רקטות ללא יכולת בלימה במשך 3 שבועות ויותר. וכעת, כשגילינו את זה, אין ספק שהמלחמה היא מוצדקת וטוב שנפתחה כעת ולא בעוד שנה.

להערכתי, מלחמת יולי 2006 היא נקודת מפנה. הגבול השקט יחסית בלבנון חשף את האויב הכי בעייתי. הוא בעייתי כיוון שחשף את חולשותינו. זהו עבורנו אירוע מכונן. כל העולם מתבונן בנו כעת. כל העם מתבונן בנו כעת. אפילו הצבא מתבונן בנו כעת. והמבטים ממוקדים בשלושה אנשים, שנקלעו במקרה לעין הסערה, כדי לראות כיצד יפעלו בימים הקרובים. האם ימשיכו במלחמת הפינצטה או שיתעשתו ויפעילו את עוצמתו של צה"ל על-מנת להיערך לתקופה חדשה בדרום לבנון. זה לא מבצע רבותי. זוהי מלחמה גדולה וארוכה. יהיו לכך השלכות על המשך החיים כאן.

דיבורי שלום ומשא-ומתן יתקיימו לאחר המלחמה שבה עלינו להוכיח ניצחון בולט וחד-משמעי ולא תיקו או ניצחון בנקודות.