תמיד אמרו לנו כי מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במלחמה, כי הפסד כזה פירושו חורבן. לכן, אמרו לנו, צה"ל חייב להיות חזק ומיומן ולכן מי שמשתמט משירות בצה"ל, הריהו כמעט בוגד. שמענו והאמנו להם.

מצד שני, סיפרו לנו כי יש בנו עוצמה, אנחנו מספיק חזקים ויכולים להרשות לעצמנו להסתכן כדי להשיג שלום. הרי זה היה הרקע להסכמי אוסלו ועוד קודם לכן, להסכמי קמפ דייויד. כל מה שבא אחריהם, כולל עקירת היהודים מגוש קטיף – לפני כן הבריחה מלבנון ואחרי כן תוכנית ההתכנסות – הכל זה המשך לאותם הסכמים שביסודם ההנחה כי אנחנו מספיק חזקים ויכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכונים. גם בזה האמנו להם. לפחות חלקנו.

לאילו סיכונים בדיוק מתכוונים כשאומרים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו וכו'? מתכוונים לאפשרות שאלה שעשינו אתם הסכמים ישתמשו במה שקיבלו מאתנו, שטחים ונשק, נגדנו. מתכוונים לעובדה שבתנאים שנוצרו בעקבות אותם הסכמים, יהיה הרבה יותר מסובך להתגונן במקרה שנותקף בידי "בעלי בריתנו" החדשים.

מתכוונים לכך שבמקרה כזה, המחיר בחיי אדם אצלנו עלול להיות גבוה הרבה יותר מאשר אלמלי עשינו את אותם הסכמים, אבל אנחנו מספיק חזקים ואין ספק שגם בתנאים קשים אלו, עדיין נוכל להביס אותם תבוסה מוחצת. אמרו, וגם הפעם היו מי שהאמינו להם.

ובינתיים, בשקט בשקט התגנבה ללבבות התהיה, שמא כל זה לא כדאי? אולי מוטב ללכת על הסכמים או אף על הינתקות והתכנסות במקום על צבא חזק? בשביל מה להשקיע באימון יחידות המילואים כאשר המגמה היא, כמעט בכל מחיר, להמנע ממלחמה?

נראה שאצל מובילי המדינה ומפקדי הצבא, זו לא היתה תהיה בלב; זו היתה הנחת עבודה. במקום סימני שאלה הם הציבו סימני קריאה וכך הגענו עד הלום.

מה שנתפס אצלם כעוצמתו של צה"ל בפרט ועוצמתה של מדינת ישראל בכלל, הוצג כפוליסת ביטוח מפני תוצאות קשות של מהלכים מופקרים בהם נקטו.

כך הגענו למלחמה בשתי חזיתות בו זמנית; מול אלה שמהם ביקשנו להתנתק ברצועת עזה ומול אלה שמהם ביקשנו להתנתק בלבנון.

כעת מנסים לשכנע אותנו כי צה"ל מנצח במלחמה מול החיזבאללה וכי ניצחון זה הוא שיאפשר את המהלך המופקר הבא: התכנסות. לא נתעכב כאן על ה"חכמה" שבהצגת המלחמה בלבנון כ'מלחמת שלום ההתכנסות'. כן ננסה להבין את מהלך המלחמה לחושך הצהרה מטומטמת זו.

מלחמה זו מתנהלת לה לאורך שלושת השבועות המכונים 'ימי בין המצרים' ששיאם בסופם, בתשעה באב. ביום זה, בהפרשי זמן של 490 שנה, חרבו בתי המקדש ועל החורבן זימר אסף בתהלים (עט):

[א] מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אֱלֹקִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ;
שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.

שואל המדרש (איכה רבה): לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מִזְמוֹר לְאָסָף?! אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה; מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושִבֵּר את הקנים. נטל פדגוג (המחנך) שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו, המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל.

או בעברית פשוטה, מה שנראה כחורבן נורא, מנע חורבן קשה עוד יותר.

כיום, צה"ל נלחם מול מספר קטן יחסית של מחבלים והסיפורים על נצחונות אמורים לחמם את הלב, אבל במקום זה הם מעוררים שאלות קשות. אם זהו ניצחון עבור צה"ל הגדול, מה ייחשב לכישלון?

לאמיתו של דבר יש כאן כישלון. לא נעים, אבל אולי הגיע הזמן שנבין כי אנחנו לא כאלה חזקים וכי אין אנו רשאים לקחת סיכונים לטובת הזיות כאלה ואחרות. אולי כישלון של צה"ל בלבנון, עם כל הכאב שבדבר, יביא להתפכחות של מנהיגינו ויפסיקו לקחת סיכונים הרי אסון.

החלש אינו מסתכן לשוא

הרעיון, שצריכים להרגיש חלשים כדי לא לקחת סיכונים, אינו המצאה שלנו. דומה כי בפי העם יש לא מעט אמירות חכמות בנושא זה כמו גם בנושאים אחרים. בתורת ישראל, הרעיון הזה הוא כמעט מובן מאליו. הנה למשל בפרשת השבוע שלנו (ספר דברים, פרשת ואתחנן):

(פרק ז) [ו] כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹקֶיךָ: בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. [ז] לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם--וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים.

את הדברים האלו אומר לנו משה רבנו על-רקע הנצחונות המזהירים המובטחים, שדוקא בעקבותיהם אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהכל מותר לנו:

[א] כִּי יְבִיאֲךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--שִׁבְעָה גוֹיִם, רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. [ב] וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ--וְהִכִּיתָם: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

אנחנו כרתנו ברית עם חלק מהם ומתחננים לאחרים שגם הם יכרתו עמנו ברית. בניסיון לשכנעם שיסכימו לברית המוצעת, פיתחנו תורה שלמה של מוסר לחימה, טוהר הנשק ועוד עניינים שתכליתם להיראות יפים ומוסריים בעיני העמים שאין להם שום עניין במוסר המזוייף שלנו, וכל מה שהם רוצים הוא שנעוף להם מהעיניים, וכמה שיותר מהר יותר טוב.

את תורת המוסר שפיתחנו לנו, הפוך מהוראות התורה שציטטנו זה עתה מפרשת השבוע, הם מפרשים כחולשה שלנו וממנה הם מקבלים עידוד להמשיך בחתירתם להשמידנו ר"ל. ולא שהם מסתירים זאת. הם אפילו מדברים על כך בגלוי. רק שאנחנו חכמים כל כך, אנחנו יודעים טוב מהם מה הם באמת רוצים, ואנחנו נכריח אותם להשלים איתנו.

כנראה, משה רבינו ידע עלינו משהו שאנחנו מסרבים להכיר בו מאז ועד בכלל, וזה מה שעושה לנו את כל הצרות. שוב ושוב הוא מזהיר אותנו מפני התחברות עם יושבי הארץ לאחר שננצח אותם במלחמה, וזה אומר שהוא ידע היטב כי נטיות הלב הרחמן שלנו יובילו אותנו להתחבר עם אלה שאותם ניצחנו. והתחברות זו, הנה מהלכה עם תוצאותיה הצפויות ח"ו:

[ג] וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. [ד] כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

עוד קודם לכן מציע לנו משה רבנו את המרשם הבטוח לירושת הארץ:

(דברים ד) [א] וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם.

[ה] רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹקָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. [ו] וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

[ח] וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

אנחנו כמובן חכמים יותר בעיני עצמנו, לכן בחרנו להתנתק מאותם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, אלא שבכך גם איבדנו את התדמית של עַם-חָכָם וְנָבוֹן בעיני העמים. את התוצאות כולנו רואים ושומעים.

כמובן, גם כעת בידינו לשוב אל הנתיב שמתווה לנו משה רבינו בפרשת השבוע. אף אחד לא כופה עלינו התנהלות בנתיבי הדמיון שפעם כונה 'מזרחי' וכעת ראוי לכנותו 'פוסט ציוני'. וגם כאשר מרחפים בעולם הדמיון, כדאי מאד להעיף מבט, מדי פעם לפחות, אל המציאות כדי לוודא ששומרים על קשר אתה.

נראה שאצלנו דוקא מקפידים שלא לשמור על קשר עין עם המציאות, לפחות כל עוד זו אינה מתפוצצת לנו בפרצוף. וגם אז, כדברי ראש הממשלה בפני כתבי חוץ, מתעקשים לשוב מהר מהר אל מחוזות הדמיון, שם מהלך אחד (התכנסות) יפתור באחת את כל בעיותיה של מדינת ישראל.

במחשבה שניה, אולי זה נכון. אולי המהלך הזה, ההתכנסות, יפתור את הבעיה הזאת ששמה מדינת ישראל; כי לאחריו, בתוך זמן קצר לא תהיה יותר מדינה כזאת. לאויבינו יש למה לצפות; ראש הממשלה הכריז על כך. עכשיו הם רק צריכים להגיע להפסקת אש שאותה יחדשו בתנאים הרבה יותר טובים עבורם, לאחר ההתכנסות.

איזה מזל שהקב"ה מציל אותנו מטפשותם של מנהיגינו ומניע את אויבינו לסרב. בסוף אפילו מנהיגינו יבינו שאנחנו לא מספיק חזקים כדי להמר על החיים.

וכאשר זה יקרה, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.