קצת שפיות בבקשה

בדר"כ אני לא קלסטרופובי, אבל יש לי הרגשה שמידות חליפת האזרחות הולכות וקטנות. חליפת אזרחותם של הערבים בישראל מצטמקת בימי משבר, ויוצרת לחץ ורגישות. הציבור הערבי מזיע, והציבור היהודי פגוע ויודע איך לנצל את הפגיעות הנ"ל.

אני חייב לשתף אותכם בהרגשתי הקשה בימים אלה, הרגשתי כבן ערובה בתקופת המלחמה הזו. כך גם מרגישים רוב אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.

מספר משפטים, לרוב לא מדודים נכון, של כמה מחברי הכנסת הערבים מקוממים את כל התקשורת והפוליטיקאים היהודים כנגד אוכלוסיה שלמה של יותר ממיליון אזרחים, כאילו שממש חיכיתם להם בפינה עד למעידה. מיד שכחתם את השקט הטוטאלי שגזרו על עצמם למשך כשבועיים מאז תחילת הלחימה, מה שהעיד על הבנת תגובתה הראשונית של ישראל. כאילו חיפשתם שעיר לעזאזל, לזרוק עליו את כל הכעס שלכם, והאחריות לסבל בישראל, או לכישלונות של המלחמה.

מעניין מה הייתם חושבים אם מספר חברי כנסת רוסים היו קמים כנגד המלחמה, הייתם דוחקים את האזרחים הרוסים לאותה פינה?

בעתים כאלו, אזרחיה הערבים של ישראל נתפסים בעיני הרוב כנציגי האויב מבחוץ. תפיסה מוטעית ביסודה. דווקא מי שעקב אחרי התנהגותם של האזרחים הערבים בשבועיים הראשונים של המלחמה בלבנון יגלה התנהגות אחראית של הציבור הערבי וגם של מנהיגיו בכנסת. הקרע התחיל בעיקר אחרי הרג האזרחים בכפר כנא, ולעניות דעתי, טבעי מאוד לצפות שהציבור הערבי ינצל הזדמנות זו להביע את התנגדותו למלחמה.

ולמרות ההתנגדות, שחלקה הרב בא ממניעים הומאניים, או ממניעים של אמפטיה לעם בלבנון שמהווה מצפן תרבותי של הערבים בצפון הארץ, שומרים האזרחים הערבים על כללי המשחק הדמוקרטי בישראל. אנו עדים לעובדה שמעט ההפגנות שאורגנו היו מאורגנות ובמסגרת החוק. אני מקווה ומאמין שהם יצליחו לשמור על עיקרון זה. התמיכה היא לא בחיזבאללה או בחסן נסראללה, אלא ביטוי של הרגשת חוסר יכולת למנוע את החורבן של המדינה הערבית החביבה מהצפון.

לבנון אצלי בבית לא היתה אף פעם עניין פוליטי, אלא עניין תרבותי חברתי. בני ובנותי הם צרכני תרבות הנוער והילדים הלבנונית, שמגיעה אלינו דרך תחנות הלווין הערביות ודרך אתרי האינטרנט. זוהי התרבות של הדור הצעיר, המוזיקה של לבנון, הלבוש של הסלבריטאים הלבנונים, התסרוקות של הזמרות והזמרים הלבנונים, הצמידים, סיכות השיער, והמייק אף של מגישות תוכניות הבוקר החברה והאקטואליה. כך חדרה לבנון לביתנו בעשור האחרון. וקשה לנו לראות את כל זה מתרסק. בתי בת ה- 5 שאלה כמה ימים אחרי המלחמה מה קורה לננסי עג'רם בימים אלה? היא תהתה אם היא בחיים או נפגעה, וכל מה שהילדים שלי עושים זה לחפש באתרים ידיעות עליה ועל כוכבי המוזיקה והתרבות הלבנונית.

התקפת חלק מאנשי התקשורת, והתלהמות הטוקבאקיסטים באתרי האינטרנט, מגדילים את הפערים, ומוסיפים שמן למדורה. במקום לפעול למען שימור מרקם היחסים בין שני העמים שנגזר עליהם לחיות יחד במדינה, מתפרעים להם אנשים רבים בשורות ארסיות בעיתונות וברשת. מפגן האחדות בקרב הציבור היהודי רומס בדרכו את המיעוט הערבי.

זהו זמן שבו הרוב היהודי השולט במדינה צריך להתנהג באחריות שבאה עם עמדתו כרוב, אחריות שיש בה הכלה של המיעוט ולא דחיקה. על הרוב הזה לגלות בגרות שיודעת לספוג עמדות שונות של מיעוט לאומי ואזרחי שבתוכו. התנגחות עם הציבור הערבי תביא אותו להרגשה של יותר שוליות, ואף להקצנה בעמדותיו. במקום זאת, יש לגלות הבנה, ולאפשר לאזרחים הערבים מרחב להביע את עמדתם המנוגדת לעמדת הרוב היהודי, ולקבל את השונות. מרחב זה יסייע רבות בימים שלאחר המלחה לאחות את הקרעים וחפש מחדש דרכים להגדיל את המכנה המשותף.

אין טעם להתנגח היום, ואת זה אני אומר גם למנהיגים שלנו בציבור הערבי. ברור שאתם וגם אני מתנגדים למלחמה, וכך גם הרוב המוחץ של הערבי במדינה, אבל יש לבטא את התנגדות זו בדרכים אינסטרומנטאליות שחודרות לראש של הציבור היהודי בדרכים חיוביות ולא שליליות. אסור לקלקל מפעל של 58 שנים של ניסיון חיים משותף בתוך שבועיים, ויש לזכור שגם ביום אחרי המלחמה אנו נחיה כאן יחד, יהודים וערבים במדינת ישראל. זה לא קל, אני יודע, אבל צריך קצת שפיות.