נאום החארטה

החארטה – סליחה על הביטוי ה"לא פרלמנטרי" – של נסראללה, זכתה לכותרות ראשיות בעיתונים שלנו, שאחד מהם הכתירו כ"נאום החרטה".

בערוץ הראשון ממש התמוגגו למשמע דיווחו של הפרשן לעניינים ערביים, על הראיון בן השעתיים שנערך בתחנה לבנונית עם מנהיג הטרור מה"חיזבאללה", עד כי אבירמה גולן פלטה: "ממש מרגש", ואילו פני המראיין שלצדה, דודו ויצטום, קרנו אדמומית של אושר והוא הודיע לאומה חגיגית, כי כדבר הזה לא נשמע בהיסטוריה של מלחמות הערבים בישראל. עוד לא קם קודם לכן, המנהיג הערבי שיודה בכשלונו. דברי דודו ויצטום.

אם ימשיך נסראללה בקו החדש שאימץ לעצמו, לאחר המוות וההרס שהמיט על ארץ הארזים, הוא עוד עשוי לגרוף מחמאות למכביר מן הפרשנים הישראלים והמראיינים בערוצי החדשות שלנו. עוד יהיה מי שיקום וירעיף עליו מחמאות למכביר, יסבירו שהאיש אנושי ופניו הטובות אינן של מנהיג טרור אמיתי, לא איש דמים הוא. ועוד יגידו בוודאי, כי יש להבין אותו אם לא לרחם עליו, כי מה בסך-הכל רצה לחולל? סתם תקרית קטנה, לשחק בגפרורים כילד קטן, ולא להצית תבערה עצומה, ח"ו. ועוד יוסיפו: האיש טעה, הודה ועזב - ולכן ירוחם.

מתברר, כי מי שלא הכיר ולא הבין את נסראללה של לפני מלחמת לבנון השנייה, אינו מכיר אותו גם לאחר 33 ימי לחימה קשה, 156 הרוגים ישראלים ו- 4,000 קטיושות על כל הגליל וחיפה ולאחר שהוכרזה הפסקת האש. ראיון אחד של הפה הגדול, עם כמה אמירות שהתפרשו כהודאה בטעויות, כמחשבה שנייה בבחינת חכמה שלאחר מעשה המלחמה – וכבר יש אצלנו מי שכמעט משתפכים על כתפו, מנגבים דמעות של אושר ומאמינים שבעצם מדובר בשייח מוסלמי אנושי, לשם שינוי, שאינו רוצה ברעתנו.

"אם הייתי יודע לאן תוביל חטיפת החיילים, לא הייתי יוצא למבצע" – הוא ממיס כמה לבבות באולפני החדשות ובמערכות העיתונים שלנו. מדוע, איפוא, הוא מוסיף להחזיק בשני חיילינו ולא לנדב שבריר מידע על גורלם? לשם מה צבר ריכוזים של אלפי טילים ומשגרים? מדוע חפר את כל דרום לבנון בשש השנים שצה"ל לא היה שם והפך את האזור למתחם טרור ענקי שאין עוד כמותו על פני כדור הארץ? לכל השאלות הללו אין הוא נותן תשובות בשעתיים של "נאום החארטה".

אבל אצלנו ממהרים להתמוגג, ממהרים לשכוח, לעבור לסדר היום על פשעי המלחמה של איש הדת הזה. לא נתפלא אם עוד מעט-קט יקומו בקרבנו כאלה שגם יצדיקו אותו ויאשימו את ישראל בכל הסמטוכה הלבנונית, כפי שעושים כמובן באוסלו או בקארקאס. שוב שייח-הטרור נסראללה מנצח במלחמת התעמולה. הקו המתחרט, הפייסני כביכול, הוא עתה ה"בון טון" שלו, המכוון כמובן ל"נשמות התמימות והתועות" שמדרום לקו הכחול, גבולה צפוני של ישראל.

אז צריך לומר לשייח חסן נסראללה בבירור, כי הציבור בישראל, שלא האמין לאף הכרזה שלו בטרם מלחמה – ובכך טעה, לא יאמין לאף מלה שלו לאחר המלחמה – ובדין לא יאמין. נסראללה ממשיך "לעבוד" עלינו ועל דעת הקהל העולמית, בניסיון להשכיח את פשעי המלחמה שלו.

גם לאחר "נאום החרטה", לכאורה, צריך האיש עם המצנפת וקווצת השיער החיננית, המבצבצת מבעדה, להישאר על הכוונת של הטייסים שלנו. רחמים לא יועילו לו ולנו. כל עוד הוא מוסיף להלך על פני האדמה, או לרבוץ באחד ממקומות המיסתור שלו, כל עוד יוסיף להעניק ראיונות ולתעתע בעולם הנאור-כביכול, כי אז יירע לנו הישראלים ולשכנינו הלבנונים.

ישראל יצאה למלחמה כדי להחזיר את שני החטופים, לפצפץ את מתחם הטרור הרקטי בדרום לבנון, וכן גם לחסל את ראש הנחש הטרוריסטי. מן החטופים, לדאבון הלב, עדיין לא ניתן כל אות חיים, האו"ם לא תבע באופן נמרץ את שיחרורם, ואילו האיש שניצח על פעולת החטיפה וגרם לטרגדיה ששמה מלחמת לבנון השנייה, עדיין מהלך חי וחופשי ופיו איננו ניסכר.

ונשאלת השאלה: עד מתי תאפשר לו ישראל לנשום אוויר, להניף אצבעו, להביט אל פני מראייניו ולהמשיך לעשות כותרות בהצהרותיו? עד מתי נמתין לכותרת המיוחלת לאמור: מנהיג חיזבאללה השייח חסן נסראללה התאחד עם אללה?

עלינו לגרום לכך שחסן נסראללה יתחיל להתחרט באמת ולפחד באמת. הפסקת האש איננה צריכה למנוע מאיתנו להוסיף ולנסות את מה שהצירוף הקטלני, מודיעין וחיל האוויר, יודעים לבצע די במדוייק: חיסול ממוקד.