גן הורדים פורח

מלחמה נטושה היום בין מערכות השלטון, כולל התקשורת, לבין חבורה של מילואימניקים נחושים, שחוו את כישלון ניהול המלחמה על בשרם, ובמקום לשוב הביתה החליטו לקום ולעשות מעשה. בגן הורדים בירושלים, כמו גם בעוד כמה נקודות בארץ, מתקיימת כיום מחאה מתמדת ובלתי-פוסקת, ללא מימון, ללא פרסום, ללא ספינים וללא יועצי תקשורת.

זוהי מחאה אמיתית, מן הלב והשכל גם יחד. מחאה פשוטה מאין כמוה; דורשים שם מן האחראים לקחת אחריות אמיתית, לא מילולית, ולהתפטר לאלתר. עם המנהיגים הנוכחיים, מסבירים הלוחמים את משבר האמון, אסור להסתכן במלחמה נוספת. מלבד זאת דורשים שם ועדת חקירה ממלכתית, לבדיקת המחדלים המקצועיים, ולבסוף מתעקשים שם על החזרת שלושת החטופים.

המילואימניקים הללו, על עמדותיהם הפוליטיות המגוונות (כן, יש שם ימין ושמאל יחד, ממש כמו במילואים), הבינו שכך אי-אפשר ואסור להמשיך. רבים מן המבקרים באים לדון על המטרות ולהבין אותן לעומקן. הניסיון מראה שמרגע שההיגיון הפנימי של הדרישות מוסבר להם, הם מצטרפים למחאה בלב שלם.

אכן כך, המילואימניקים רחוקים מלהיות לבד. מלבד מילואימניקים נוספים שממשיכים להגיע כל הזמן למאהל ולהצטרף למחאה, מגיעים כל יום מאות ואלפי אזרחים אכפתיים. מגיעים מן העורף שהופקר והוכרח להזדקק לחסדי עמותות ונדבנים; אזרחים מכלל הארץ, המגיעים לבדם או יחד עם משפחותיהם כדי לראות ולהזדהות, להגיד תודה ולחתום על העצומה; מגיעים ילדים וזקנים, אמהות ואחיות, בנים וסבתות. עמך ישראל בא לתרום, להציע כל עזרה שאפשר ולהפגין אהבה ואכפתיות. בגילוי של אזרחות למופת, הם באים.

והרי מדובר כאן באחרון הקונצנזוסים של המדינה. מחאת המילואים היא מעשה של אזרחות צודקת וישרה שאי-אפשר להתכחש לה. דרישותיהם מגובות בהקרבה וטוהר, וכל מי שבא יודע שהאנשים שמולו יזנקו לקרב מחדש בשעת הצורך. המאהל בגן הורדים הוא אחד השרידים האחרונים לישראל האחרת, הטובה, התורמת, האכפתית. והדבר ניכר היטב גם אצל המבקרים.

המילואימניקים הללו מתמודדים מול השתקה מסיבית, הכחשות ושקרים גסים של מי שהכוח והשררה בידם. אבל הם ממשיכים. הם לא הפסיקו להילחם בשדה הקרב, עד שהדרג המדיני שינה פתאום את מטרות המלחמה שלשמן שלח אותם וציווה עליהם להפסיק, והם לא יפסיקו גם עכשיו, במלחמתם הצודקת החדשה. שדה הקרב הזה חדש להם, והם כבר ספגו כמה מהלומות מן המומחים והספינרים. אבל, הם אומרים, מדובר עדיין בקרב גישוש בלבד. זה הזמן שבו לומדים את השטח, את כללי המשחק, את אופי המלחמה המוזרה הזו. וכשיצברו די כוחות וניסיון, תהיה גם הבקעה וניצול הצלחה.

יש להם זמן וסבלנות. יש להם נחישות והתמדה. הרבה בזכות האלפים שפוקדים את המאהל, לוחצים יד, מתנדבים או מעלים תרומה, ואומרים: אל תשברו, אל תפסיקו, תהיו חזקים. המחאה הזו היא מחאה כמעט של כלל הציבור. של כל מי שסבור שאולמרט, פרץ וחלוץ נלחצו, נכשלו, במחיר כבד הוכח שאינם מתאימים ולכן כעת הם צריכים ללכת. כמו במדינה מתוקנת. לפי הסקרים, מדובר ברוב עצום. הרוב הזה חייב להביע את עצמו. כל אחד חייב להסתכל בראי, לבחון את עצמו, ולעשות מה שנדרש: לקחת אחריות ברגע המשבר הזה. כתומים, כחולים, חומים, סגולים, מה שתרצו. למולנו רגע של אמת וחסד. רגע של החלטה. לא של תירוצים. לא של התפנקות. לא של התחשבנות.

כאן אין ניטרליות ולא יכולה להיות. יש צד שרוצה להישמע וצד שרוצה להשתיק. ולכן מי שמאמין שהמילואימניקים צודקים ולא טורח לקחת כמה שעות ולהגיע לגן הורדים, בחר בצד. מי שמאמין בהם ולא משתתף, מי שמעריץ אותם ולא מביע עמדה באופן ברור, בחר בצד. אבל בצד הלא נכון. בצד החזק, המושחת, הממומן, האינטרסנט. הצד שבטוח שאי-אפשר לפגוע בו. הצד שרק הציבור יכול להזיק לו, מפני שכל שאר המערכות כבר בכיסו. הכל תלוי כעת בנו. בכל ובקול אחד; אחד מתוך מאות אלפים שיחד יכולים לעשות את השינוי. ואם את/ה סקפטי, ואם את/ה חושש, בוא לראות בעצמך שהשינוי אפשרי. בגן הורדים בירושלים יש לכך הוכחה.