האקולוגיה של הנפש

הפרידה מן הטבע וחיים בעולם מתווך

המסתכלים בקפידה באורח החיים האנושי בשתי המאות האחרונות, יכולים לזהות בנקל ששתי המאות האחרונות הללו הותירו בחיי האנושות חותם של שינו רדיקאלי. במשך שני מיליוני שנים היה זה הטבע שעיצב את האישיות, התרבות והחברה האנושית. מחיים בעולם הטבעי, עברנו לחיים בעולם המיוצר והמתווך, בעולם הווירטואלי והקיברנטי.

הדורות האחרונים שחיים כיום על הכדור שלנו, אינם מסוגלים לזהות יותר פטריות ראויות למאכל ביער ונאלצים לקנות פטריות מפסי ייצור של תאגידים מחוספסים. הם אינם מסוגלים להבעיר אש, מדורה וגחלים ואצים רצים לקניון הראשון לקנות גפרורים, גחלים וחומרי בעירה ודלק למנגל המשפחתי. הם הדורות הראשונים שחייהם מעוצבים לחלוטין על-ידי סביבה של תקשורת המונים אלקטרונית, טלוויזיה, תאגידי החדשות ואחיהם התאגידים התעשייתיים.

מתי היתה הפעם האחרונה שבה שתינו ממימי נחל שעדיין לא זוהם בפסולת תעשייתית רעילה והאזנו לשכשוך מימיו? מתי הרחנו פרחי בר, ששרדו את עשן המפעלים, או התבוננו בכוכבים בתוך החשיכה?קשה לומר אם יש בינינו כאלה שזוכרים עדיין, אבל לבטח הם אינם רבים.

ועכשיו, בעולם המנוכר והעוין הזה, דמיינו לעצמכם, כחלק מאותו שבט פוסט מודרני טיפוסי, שאתם משפחה ישראלית מן המניין. אתם מגוררים בבית טיפוסי כמו כולם וגרים בשכונה תל אביבית טיפוסית.

העומס עליכם גדל מדי יום ביומו והלחץ מן העבודה אינו מרפה, אלא רק הולך וגדל כל הזמן. אין לכם זמן לעצמכם או לילדיכם, אתם אוכלים בעיקר אוכל מוכן או במסעדות, הילדים משגעים אתכם לקנות מותגים שראו בפרסומות והינכם מחוברים לטלוויזיה מבוקר ועד ערב ובמיוחד למהדורות החדשות.

ואז יום אחד אתם מבינים שכמשפחה אתם כשלון. אולי לא ממש כישלון, אבל גם לא ממש משפחה, אלא ארבעה או חמישה זרים שחולקים את אותו אזור המגורים ומתחלקים בסך הכול בתשלומי החשמל, המים והטלפון.

ואז כחלק ממסע התרעננות וחזרה לשורשינו הרוחניים כבני אנוש, אתם מחליטים לצאת לסוף שבוע אל הטבע, לישון באוהל, לאוכל במדבר, לבשל על מדורה, ולוותר על המלון ושירותיו, על הטלוויזיה, על הרדיו וללא נערות המפזזות כפרסומות מהלכות במסדרונות המלון ועל מדשאותיו. אולם לאחר כמה שעות בחיק הטבע ובמחיצתה של אמא אדמה, מתברר לכם שאתם לא ממש יודעים לעשות זאת, שכחתם את זה, ובאותה המידה יכולתם להיות משוגרים לחלל החיצון.

הילדים כנראה יגלו סימנים גופניים של גמילה מן הטלוויזיה, מן הרדיו ומן האינטרנט. בת השמונה, הבעה של נידונה למוות מרוחה על פניה, אינה מסוגלת להשלים משפט או להתמקד ביותר מארבע ביסים מתוך קופסת הירקות המשומרת שלה, ובן החמש עשרה מסיים בשקט את ארוחתו, חוזר דכאוני אל האוהל, ומתבטל שם ללא תכלית. ובשטח? שם לא נראים סימני חיים והעולם חדל מלכת. הם אינם שומעים כלום, אינם מריחים שום דבר ולא מסוגלים לראות ולהתפעם מהמרחב הקסום הסובב אותם.

כשתסתכלו היטב על ילדיכם תוכלו להבחין, כי ילדיכם עוברים שלבים דומים להפליא לאבל - שלבים של הכחשה, זעם, דיכאון והתמקחות. הם מסתגלים לאובדן וזה באמת מה שקורה להם. הם איבדו את עצמם במובן שנראה להם הכי אוטנטי. הם איבדו את העצמי המתווך בעולם המיוצר שלהם, זה שמפסיק לתפקד כשמנתקים אותו מזרם המידע העירוני, מהטלוויזיה ותקשורת ההמונים.

קפיטליזם צרכני, מחלות נפש וקץ החלום האמריקני

אגב תחושת החולי, הבעיות וההפרעות של הנפש ההולכות וגדלות בדורנו, מהווה למעשה את הנשורת הפסיכולוגית הנגרמת לנו כתוצאה מהפרידה שלנו מן הטבע. כשחוסמים את אספקת הדם של הווריד לאיבר בגוף, האיבר מת. כשחוסמים את זרימתו של הטבע אל תוך חייהם של אנשים, הנפשות שלהם מתות. המחסור הרוחני שנובע מכך הוא הסיבה האמיתית לעלייה המדאיגה בממדי הדיכאונות ומחלות הנפש וזו אחת הסיבות מדוע רבים מילדינו נוחתים במזרח הרחוק ובאשרמים של הודו, למרות "חוסר הקדמה" המובהק כביכול של תת היבשת הזו.

יתירה מזאת, מחקר מעודכן של המכון האמריקני לבריאות הנפש מאשר כי שיעור "הפרעות מצב הרוח" הולך וגדל מדור לדור לאורך המאה ועשרים. על זה יש להוסיף, ששיעורי התפשטות הדיכאון בכל העולם ובכל קבוצת גיל עולים בהתמדה, כמוהם שיעורי ההתאבדות, ההפרעה החד קוטבית והאלכוהוליזם, כולם מטפסים מעלה ומעלה. מחקרים השוואתיים שנערכו מוכיחים גם, שבמדינות אסיה שעברו תהליכים של אמריקניזציה ואימוץ דפוסים של הקפיטליזם הצרכני, כך גדל בהם בהתאמה שיעור הלוקים בדיכאון.

בהסתמך על הנתונים של "החלום האמריקני", הנה מה שמצפה לנו מאימוץ הנורמות הללו: עשרה מיליון איש בארה"ב סובלים מהפרעות עונתיות, ארבע עשר מיליון הם אלכוהוליסטים, חמישה עשר מיליון איש סובלים מחרדה חברתית פתולוגית, חמישה עשר מיליון הם דיכאוניים, לעשרה מיליון יש אישיות גבולית, שנים עשר מיליון סובלים מ"רגלים עצבניות", חמישה מיליון הם בעלי התנהגות טורדנית כפייתית, שני מיליון מאנים דפרסיביים ועשרה מיליון מכורים לסקס. אם נוסיף לאלה תופעות כמו "מחלת היאפים", עייפות כרונית, רגישות יתר לתרופות וחפיפה, כלומר שחלק מהאנשים סובלים יותר מתסמונת אחת, נגיע בנקל אל הנתון שלמעלה מ- 77 מהאוכלוסיה הבוגרת נמצאת במצב לא טוב, כפי שטען ג'ים ווינדולף מהעיתון ניו-יורק אובזרבר.

ולאחר שהפסיכולוגים יגדירו כמה מחלות נוספות, ניתן יהיה לאבחן את החלום האמריקני כמדינה שבה כולם הם משוגעים עם קבלות. הבעיה שבקצב אימוץ הנורמות והתוכניות האמריקניות בישראל, כדוגמת תוכנית ויסקונסין והמהפכה בחינוך שמתכנן ביבי, ניתן יהיה לברך בקרוב גם אצלנו על המוגמר בברכת בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

הטלוויזיה וזיהום הנפש

מחקרים מראים שתושב ממוצע בצפון אמריקה עד לחמישה מעשי אלימות כגון רציחות, יריות אקדח, תקיפות, מרדפי מכוניות ואונס, בכל שעה של צפייה בטלוויזיה. בראש סדר היום של הטלוויזיה המסחרית, עומד כיום הרצון למכור פחד. אין הבדל אם מדובר במהדורות חדשות המעצימות דם, כגון חדשות על פיגועים, אירועים פלילים שונים או תמונות מזירות מלחמה ברחבי העולם, לבין סרטי אלימות מסוגים שונים או אלימות המועברת בשידורי ספורט כגון היאבקות. המשותף לכל אלה הוא שכולם תורמים לתחושה שהעולם הוא מקום מרושע, לא ידידותי, שאין לבטוח בו באיש. הפחד הקמאי הזה שמשדרת הטלוויזיה מוליד חוסר ביטחון, ותרבות הצריכה, שהטלוויזיה היא שופרה הראשי, מציעה לנו מבחר של דרכים לקנות את הביטחון בחזרה.

לוח השידורים הטלוויזיוני מוצף באלימות ובאלימות מינית, מפני שרשתות השידור וערוצי הטלוויזיה החליטו שזו הדרך היעילה ליצור צופים. מיניות טלוויזיונית היא גם קמפיין של מידע שיקרי, ממש כמו החדשות של אותם הערוצים. האמת נמתחת כמו פרגראף של גומי והסיפור מועצם. אם אתם נראים כמו הכוכבים שלכם מהטלוויזיה אזי מובטחים לכם בני זוג נחשקים. אם לא, ניתן לדרוך עליכם ואתם לא שווים כלום. התקווה שהמסר הזה לא ישפיע ולא ישנה את האופן שבו אנו רואים את החיים והאופן שבו אנחנו מרגישים כלפי עצמנו, היא תקוות שווא בלתי מציאותית במקרה הטוב והטעיית הציבור במצח נחושה במקרה הרע.

הסביבה התקשורתית הארוטית משנה גם את היסודות העמוקים ביותר של חיינו ואישיותנו, היא מעוותת את המיניות שלנו. השטף הבלתי נפסק של פסאודו סקס, אונס ופורנוגרפיה המבוימים לצרכים מסחריים, הופך את כולנו ליותר מציצנים, קשים לסיפוק ותוקפניים. האלימות בתקשורת מעצבת את דרך ההתייחסות שלנו לפשע ולענישה ומשפיעה על מה שאנחנו חשים כלפי הבחור ההוא מתחנת האוטובוס או הבחורה ההיא מהמשרד.

התקשורת המסחרית לסוגיה היא לסביבה הנפשית מה שבתי החרושת הם לסביבה הפיזית שלנו. בית החרושת התעשייתיים פולטים מזהמים ורעלנים אל האוויר, המים ואל הסביבה הטבעית שלנו, מכיוון שזו הדרך היעילה ביותר ליצור פלסטיק, עיסת עץ או פלדה. תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה מסחרי, לא שונים בהרבה, הם פולטים מזהמים ורעלנים אל הסביבה התרבותית והנפשית שלנו, מכיוון שזו הדרך הטובה ביותר לייצר קהל. הנשורת הנפשית היא רק העלות של העלאת מחזה האבסורד הזה.

טובעים בים המידע

בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות יש יותר מידע מכפי שאדם ממוצע שחי בתקופת ימי הביניים יכול היה לספוג בכל ימי חייו. זה מזכיר לנו את הסטודנט המקונן על מר גורלו: "אני לא צריך לדעת יותר - אני כבר יודע יותר מכפי שאני מסוגל להבין".

יש לציין שרוב המידע המצוי כיום בידינו חדל מזמן להיות שימושי עבורנו. אם כך, כיצד בתוך כל התבערה המידענית הזאת יכול מישהו למצוא משהו או להבין משהו. יש לציין שאפילו ההתלהבות מגלישה באינטרנט, למרות חשיבותו הרבה כמקור מידע זול וזמין, כלומר לחיצה על קישורים כדי לשוטט ללא מטרה לכאן ולשם, דעכה כבר לפני שנים רבות. אנו רוצים כיום להתחבר לרשת, למצוא את המידע הדרוש לנו, להתנתק ולחזור לשגרת החיים.

אולם בניגוד למציאות, מוכרים לנו אמצעי התקשורת האלקטרוניים ותקשורת ההמוניים האלקטרונית סיפור אחר לגמרי. הם מעוררים אצלנו את הרושם שהאינטרנט והרשת לדוגמא מכילים את כל התשובות לכל השאלות שהיינו עשויים לשאול אי פעם.

אחד הקטעים החביבים המתאר את הסיפור האמיתי מאחורי ים המידע הזה נכתב על-ידי קליפורד סטול, אלוף החיפושים ברשת, וכך מתאר סטול את הרגשתו של המחפש הממוצע: "מה שרוכלי האינטרנט לא יספרו לך זה שהאינטרנט הוא אוקיינוס של נתונים לא מאורגנים, שאינו מתיימר אפילו להיות מושלם. העדרם של עורכים, מנתחי מידע ומבקרים גורם לכך שהאינטרנט הפך לשממה של נתונים לא מסוננים. אינך יכול לדעת מה ראוי לקריאה וממה כדאי להתעלם.

לאחר שהתחברתי אל האינטרנט ניסיתי לבצע חיפוש של מידע העוסק בקרב טרפלגר. החיפוש הניב מאות קבצים, שלשם הצגתם נדרשו חמש עשרה דקות. בין יתר פריטי המידע נכללו, בין השאר ביוגרפיה שנכתבה על-ידי תלמיד כיתה ח, משחק מחשב שלא פעל, ותמונה של אנדרטה בלונדון. אף אחד לא ענה על השאלה...".

למרות זאת, אנשי השיווק, המומחים לספינים תקשורתיים וסוכני יחסי הציבור המייצרים את התעמולה הזאת, מבינים, את מה שאנו כחברה שונאים להודות בו: הדיס-אינפורמציה עובדת.

האם מספר מדהים של אנשים מאמין שמעשיו של המין האנושי משנים את האקלים ופוגע בכדור הארץ? בהחלט כן. ומאחר שכך פני הדברים, מה עושים? מכיוון שכך הם פני הדברים, ממעיטים בחשיבות הנושא על-ידי כך שמוצאים את המתנגדים הספורים ומממנים אותם. מקדמים את המסרים שלהם ומפיצים אותם ברשתות התקשורת המאופיינות בבעלויות צולבות ובמבנה האנכי שלהם בכל כיוון. כך המסרים האלה מצטברים בסביבה הנפשית שלנו, באותה הדרך שבה פסולת רעילה מצטברת במערכת הביולוגית שלנו. קוראים לזה גם שטיפת מוח וזה עובד.

ברגע שכמות מספקת של רעלנים תופץ, האיזון בהבנת הציבור יופר ויוטה. ממנו לדוגמא מערכת שקטה של יחסי ציבור, שתטען כי כל מתקפה על המכוניות היא פגיעה חמורה בחופש הפרט והחירויות האישיות, הקימו קבוצה עממית בשם "הזכות לנהוג" או "החירות להיות נהג", בנו למתנגדי זיהום האוויר דימוי של מתחסדים ושמאלנים, המתגעגעים לימי הסוס והעגלה, ואז הישענו לאחור בכורסא המרווחת שלכם ותנו לרעלני המידע להתפשט. או אז, תכננו בניחותא לשנים הבאות את המכירות המואצות והמוגברות של מכוניות גדולות יותר, טובות יותר ומזהמות יותר.

עם זאת, יש לציין, שהמגוון במידע חיוני ליכולת ההישרדות האנושית שלנו בטווח הארוך כיצורים ביולוגיים מגוונים. מדובר באושיות הקיום האנושי. לכן כאשר אדם אחד או אנשים ספורים, כפי שהדבר מוכח כיום במציאות התקשורתית בפועל, מצליחים להשתלט על יותר ממחצית העיתונים במדינה או כאשר, אף גרוע מכך, אדם צובר אימפריה תקשורתית, כתאגיד החדשות של רופרט מרדוק, זוהי סכנה רצינית, מכיוון שמרחב הפעולה של הדיון הציבורי מתכווץ.

כאשר מגא תאגיד תקשורתי שולט לא רק בעיתונים היומיים ובשידורי הטלוויזיה, אלא גם בכתבי העת, הוצאות הספרים, בסרטי קולנוע, בספריות הווידיאו ובתעשיית המוזיקה, יורד בצורה תלולה מגוון המידע והתרבות המוצעת לנו, ונפגעת אושיות הקיום האנושי שלנו. הקפיטליזם, כדבריו של בילי בראג, הורג בסוף גם את המוזיקה, Capitalism is killing music, הוא הורג גם את התרבות ואת הקיום האנושי.

הצרכן המנצ'ורי

"המועמד המנצ'ורי", ספרו של ריצ'ארד קונדון משנת 1959, מספר על חייל אמריקני שנפל בשבי במלחמת קוריאה, נשלח משם למנצ'וריה ואומן באמצעות שטיפת מוח, להיות מתנקש רובוטי המתוכנת להרוג את נשיא ארצות הברית בהישמע פקודה מילולית שנקבעה מראש.

הצרכן המודרני הוא בהחלט מועמד מנצ'ורי החי בטראנס. יש לו תחושה עמומה בלב שבשלב מסוים ומוקדם בחייו, בוצעו בו ניסויים, אבל הוא אינו מסוגל לזכור הרבה מהם. בעת שהיה מסומם, או צעיר מכדי לזכור, שתלו בו הפרסומות ומדיניות השיווק של התאגידים, רעיונות אל תוך התת מודע שלו, במטרה לשנות את התנהגותו.

הצרכן המנצ'ורי אומנם לא תוכנת בשביל להרוג נשיאים כמו בסרט, אלא בשביל לרכוש עוד ועוד מוצרים, בתגובה לפקודות כאלה ואחרות של מומחי השיווק והתאגידים. סיסמאות וג'ינגלים של פרסומות נעשו שגורות בפיו והוא חש רגשות חיבה חמים ביותר כלפי מוצרי צריכה רבים. אפילו הדחפים והרגשות המולדים העמוקים ביותר שלו מתקשרים באופן מיידי למוצרי צריכה. רעב שווה ביג מק. עייפות שווה גולדסטאר. חברות שווה מכבי. דיכאון שווה פרוזאק.

ומה באשר לחרדה היוקדת, לבהלה העמוקה, הכמעט נשכחת, נוכח אובדן העצמאות והתחושה העצמית. עבור הצרכן המנצ'ורי, זה האות להדליק את הטלוויזיה.