ארבעה פוליטיקאים ישרים

בחודש ספטמבר 2005 נזדמן לי לשבת לצידה של ציפי לבני, שרת המשפטים דאז (והיום), בטקס חגיגי שבו הוענק לה אות הוקרה מטעם עמותת אומ"ץ, בזכות היותה מופת של יושרה במציאות הפוליטית המסואבת.

לאחר שנשאתי על הבמה דברים חריפים בגנות הסתאבות השלטון, שבראשו עמד אז אריאל שרון, חזרתי למקומי. כשהתיישבתי, העירה לי לבני: "כל מילה - אמת. הרווחנו את זה ביושר" (או שמא מוטב היה לומר "באי יושר"). "החבורה המושחתת הזאת אינה מתאימה לך", אמרתי לה. תשובתה היתה: "אנסה לשנות [את המצב הזה] ככל שאוכל". דבריה עודדו אותי. האמנתי לתומי שהיושר האישי שלה יקרין על פעילותה הציבורית וישמש מנוף לתהליך של ביעור השחיתות הפוליטית.

הפקפוק הראשון שלי באמונה הזאת היה כשלבני בחרה להתייצב בראש מחנה התומכים בתהליך ההינתקות, שעד היום רבים קושרים אותו עם הרצון ליצור סדר-יום סוער שיסיח את דעת הקהל מהסתבכותה הפלילית של משפחת שרון. עם זאת, הייתי מוכן להעניק לה אשראי והתייחסתי אל תמיכתה במהלך הזה ואל פרישתה מהליכוד וחבירתה לשרון במסגרת פוליטית חדשה - מפלגת קדימה - כאל צעדים שנבעו ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים, מניעים שהרחיקו אותה מהעמדות הניציות של הליכוד, לרבות אלה של אביה המנוח, חבר הכנסת לשעבר איתן לבני.

השאלה הגדולה שהעסיקה אותי בשנות כהונתה כשרת משפטים, בתקופת ממשלת שרון השנייה, היתה מידת תרומתה, בתפקיד המיניסטריאלי החשוב הזה, למאבק לביעור השחיתות במדינה. היא יכלה, למשל, ליזום חקיקה מחמירה יותר נגד אישי ציבור שסרחו ונגד עברייני צווארון לבן, אך לא עשתה כן. התאכזבתי משתיקתה בנוגע לחקירות שנערכו נגד משפחת שרון, שתיקה המתאימה יותר לשר משפטים צבוע ומתחסד מסוגו של יוסף (טומי) לפיד, שקדם לה ואולץ לפרוש.

לבני היא אשה ישרה מאוד, לעיתים כמעט עד כדי הגזמה. דוגמה אחת מני רבות: כשביקש ממנה בשעתו קרוב משפחה שתסייע בעקיפין למינוי מסוים ב"טריטוריה" שלה, לא רק שדחתה אותו עוד בטרם הגיע אל הסף, אלא אף כעסה על עצם חוצפתו לחשוב שהיא תיענה לבקשתו. אך אליה וקוץ בה: נכון שמעולם לא היתה מעורבת בשחיתות הציבורית, אבל גם לא נאבקה בה בנחישות, לא אמרה מילה בפומבי בגנותה ולא הבטיחה לאזרחי המדינה שבדעתה לפעול לביעור הנגע הזה. בבחירתה לשתוק, להקפיד על סטריליות רק במרחב האישי שלה, היא בעצם אפשרה למציאות הזאת להמשיך ולשגשג.

עלייתו של אהוד אולמרט לשלטון שדרגה את לבני, שנתמנה כשרת החוץ וכממלאת-מקום ראש הממשלה. אין לי ספק שהיא שמחה להתרחק ממשרד המשפטים בתקופה שבה נערכות חקירות ובדיקות בפרשות השחיתות הרבות של אולמרט. אולמרט, מצידו, חפץ שבתפקיד שר המשפטים ישמש חברו הטוב חיים רמון, פוליטיקאי חסר מעצורים בעל יושר מפוקפק, פרקליט לעסקות נבחרות. רמון הוא בצלמו ובדמותו של אולמרט. הם אומנם לא באו מאותו הכפר, אבל מצאו את עצמם די מהר באותה העיר, בחברת אילי הון שאותם הם עמלו לחבר לשלטון.

החשבון הציני של אולמרט היה שלנוכח שלל החקירות שהחלו "לנחות" עליו בזו אחר זו, מוטב שבראש משרד המשפטים יכהן אדם המקורב אליו, שבמידת הצורך יפעל מאחורי הקלעים וינשוף בעורפם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה. לרוע מזלו, זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד, רמון הסתבך ב"נשיקה צרפתית" מיותרת, שעות ספורות לפני הישיבה המכרעת שבה הוחלט על פתיחת המערכה הצבאית בצפון, ונאלץ לעזוב את משרד המשפטים.

אולמרט, שמתעקש להחזיר את רמון למשרד המשפטים בתום משפטו, אם לא יורשע בדין, הציע ללבני ליטול על עצמה באופן זמני את האחריות על המשרד, אך היא סירבה. מי שקפץ בשעתו על המציאה היה שר השיכון והבינוי, מאיר שטרית. אבל, עד מהרה התברר ששטרית התאהב בתפקיד הזמני והתנהג כשר משפטים קבוע: הוא הפגין מדיניות עצמאית, הפך כמה מהחלטותיו של רמון, בהן ההחלטה על אופן מינויו של נשיא בית המשפט העליון, וקרא תגר בהתנהלותו על ראש הממשלה. אין פלא, אפוא, שעם תום שלושת חודשי המינוי הזמני, אולמרט - שעדיין מתעקש על שמירת התפקיד לרמון, שמשפטו טרם הסתיים - סירב להאריך את כהונת שטרית ופנה שוב לשרת החוץ, בידיעה שהיא (בניגוד לכמה מחבריה לשולחן הממשלה) אינה מטפחת ציפיות להפוך לשרת משפטים קבועה. מסיבותיה שלה, הפעם לבני הסכימה ליטול על עצמה את התפקיד.

בזמן הקצר שמאז כניסתה למשרד המוכר לה כל-כך, לבני כבר הספיקה להפגין מחדש שרירים נגד נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כפי שעשתה לקודמה בתפקיד, אהרן ברק. אך עם כל הכבוד, את עיקר מרצה עליה להקדיש לא למאבק נגד בית המשפט העליון והעומדים בראשו, אלא למאבק נגד כל הגורמים המבקשים לקעקע את שלטון החוק במדינה. חלקם קשורים לאיש שמינה אותה לתפקיד, ראש הממשלה, אדם שהתנהלותו הלא לגמרי ישרה של קודמו בתפקיד מחווירה ליד שחיתותו הממארת. הפעם, ציפי, אסור לך לשתוק.

מבחנים רבים צפויים לה גם במשרד החוץ. אחד החשובים שבהם קשור למינויו הצפוי של אסי שריב, מנהל מאורת הנחשים של אולמרט, לתפקיד הקונסול הכללי בניו-יורק. עמותת אומ"ץ הביעה את התנגדותה למינוי, שעל פניו נראה כמינוי פוליטי, תגמול על שורה של "תרגילים מסריחים" שביצע שריב למען אולמרט, באמצעות עיתונאים סייענים מסוגה של אסתי אהרונוביץ מהארץ, שגויסה על-ידו לפרסם כתבה משמיצה כנגדי.

בתגובה לפנייתנו, מנהל לשכת שרת החוץ הודיע לנו כי מינויו של שריב עדיין תלוי ועומד וטרם הובא לדיון בפני ועדת המינויים של המשרד, שרשאית לאשר גם כמה מינויים של מועמדים מחוץ לסגל עובדי המשרד. נמתין ונראה כיצד תנהג שרת החוץ הישרה.

כבר לפני שנים לא מעטות, כשרק עשה את צעדיו הראשונים בביצה הפוליטית העכורה בסניף הירושלמי של מפלגת העבודה, "סימנתי" את חבר הכנסת אופיר פז-פינס כאיש ציבור ישר שמוכן לשלם את המחיר הכרוך בשחייה נגד הזרם. לראיה, כבר כחבר כנסת צעיר הוא יזם בכנסת שורה של הצעות חקיקה למען מנהל תקין וטוהר המידות והגיש כמות בלתי-נדלית של שאילתות, חלקן בשיתוף פעולה עם עמותת אמיתי למלחמה בשחיתות (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ), שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה. העמותה, מצידה, העניקה לו אות הוקרה על פעילותו, אות שהוא ללא ספק היה ראוי לקבלו.

כשביצע פז-פינס את הקפיצה הנחשונית אל תפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה, זיהיתי שהוא לוכד בכך שתי ציפורים במכה אחת: הוא מבטיח את מקומו בצמרת מבלי שיצטרך להפגין הזדהות עם אחד המתמודדים - המתחלפים באופן תדיר - על תפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה; וכשחש כי מיצה את עצמו בתפקיד, ידע לפרוש ברגע המתאים, בלי ללכלך את ידיו. הפופולאריות שצבר בשנותיו כמזכ"ל הקנתה לו ערך מוסף: בתום הבחירות הקודמות לכנסת, עם הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת שרון, פז-פינס נבחר למקום הראשון ברשימת מועמדיה לתפקיד שר. בתור שכזה, בחר לעצמו את משרד הפנים, שהתאים למאווייו האישיים.

אהבתי פעולות מסוימות שביצע כשר הפנים, כמו הניסיון לכפות על חברי מועצות נבחרות בערים וברשויות לשלם את חובות הארנונה האישיים שלהם ומאבקו להשרשת נורמות של מנהל תקין בשורה של רשויות ברחבי המדינה. גם פעילותו לחיסול תופעת המינויים הפוליטיים היתה ראויה לציון, אף שהישגיו בתחום היו די דלים, אולי משום שתקופת כהונתו במשרד הפנים היתה קצרה, בגלל הקדמת הבחירות. לעומת זאת, התפלאתי מאוד משתיקתו בנוגע למעשי השחיתות של שרון ואישים אחרים מחצרו הביזנטית. גם אם חשש מהאפשרות שכיסאו בממשלה יתנדנד חלילה, אין בכך כדי להצדיק את שתיקת הכבשים הזאת.

לפני כחצי שנה, כשבחנה ועדת חלוקת האותות של עמותת אומ"ץ - לקראת ערב ההצדעה השנתי, שנערך בחודש ספטמבר - מי משרי הממשלה ראוי לקבל את אות השר ההגון לשנת 2006, המליצו חבריה, פה אחד, על פז-פינס, דאז שר התרבות, המדע והספורט בממשלת אולמרט. אחת הסיבות לכך היתה התנהלותו בתקופת המלחמה בצפון: הוא היה השר הראשון שהעז למתוח ביקורת על אופן ניהול המלחמה ואף הצביע בקבינט כמה פעמים, בקולו הבודד, נגד עמדת ראש הממשלה ויתר חברי הקבינט. ואם לא די בכך, היה השר הראשון שתבע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת מחדלי וכשלי המלחמה.

לזכות פז-פינס ייאמר, כי בשנה האחרונה לא חזר על הטעות שעשה בימי כהונתו בממשלת שרון: שחיתותו של אולמרט הפריעה לו מאוד, והוא חיפש את ההזדמנות הנאותה להתפטר מהממשלה (שאליה, כאדם מוסרי, לא היה צריך להצטרף מלכתחילה, לנוכח היכרותו עם התנהלותו המבישה של אולמרט), ובהזדמנות זו להתחיל את מסע הבחירות שלו לראשות מפלגת העבודה. צירופו של איש שנוי במחלוקת כמו אביגדור ליברמן לממשלה, על תקן השר להצלת מדינת ישראל, היה עבור פז-פינס חצייה בוטה של קו אדום. הוא טלפן אלי וסיפר שהוא נחרץ להתפטר מהממשלה, וכך אכן עשה: עמד בדיבורו ושב אל ספסלי הכנסת, משם הוא חורץ ביקורת על ממשלת אולמרט-ליברמן-פרץ וממתין להתפתחויות במישור המפלגתי.

אגב עמיר פרץ, צר לי על כך שפז-פינס, בניגוד לכמה מחבריו לסיעה, טרם הביע בפומבי (לפחות לא באופן עקבי ונחרץ) את דעתו באשר למידת התאמתו של יו"ר מפלגתו לתפקיד שר הביטחון ובאשר לדרכי התנהלותו של פרץ, הן במשרד הביטחון והן במוסדות מפלגת העבודה. צורמת לי גם העובדה שהוא לא נחלץ להגנת הגזבר הוותיק של המפלגה, משה כהן, אשר הודח על-ידי פרץ ואיתן כבל, מזכ"ל המפלגה, רק משום שחשף חשדות לאי-סדרים - שנעשו מאחורי גבו - בפעילותו הכספית של מטה הבחירות של מפלגת העבודה. לדידי, חשיפת שחיתות מתחילה מהבית. שומה היה על פז-פינס להוכיח אומץ לב גם בהתנהלותו מול ציבור בוחריו במפלגה.

עמותת אומ"ץ נטלה על עצמה את עול הטיפול בפרשה הזאת והעבירה למבקר המדינה מסמכים מרשיעים-לכאורה שהגיעו לידינו. במקביל, הגשנו תלונה במשטרה נגד פרץ וכבל. כולי תקווה שפז-פינס לא ישתוק הפעם וייטול חלק במהלך לטיהור כיסי השחיתות שאחזו במפלגתו.

מאבק ממושך ובלתי-מתפשר בשחיתות הציבורית הוא מלאכה שוחקת, מתישה ומתסכלת. על כל צעד ושעל מנסים להכשילך ומכפישים אותך. אין תמה, אפוא, שאנשים המקדישים שנים רבות מחייהם למלחמה בשחיתות מאבדים אוויר וצוברים תסכול. רבים מהם נושרים בדרך.

לזכותו ולשבחו של חבר הכנסת רן כהן, אחד הפוליטיקאים הישרים ביותר, אוכל לומר שהוא אינו נמנה עם הנושרים. פגשתי אותו כשנאבק בשחיתות בראשית שנות השמונים, בן קיבוץ גן-שמואל שרק החל אז את הקריירה הפוליטית שלו. פגשתי אותו לפני זמן לא רב בישיבה של ועדת הכנסת לביקורת המדינה, שהתכנסה כדי להביע תמיכה במבקר המדינה. התברר לי שעדיין לא נס לחו, אף כי הלוחם הוותיק בשחיתות התעייף מעט.

פעילותו של כהן נגד השחיתות הציבורית בראשית שנות השמונים היתה אומנם כנה ותאמה את השקפת עולמו - מאבק נגד שודדי הקופה הציבורית - אבל ניכר היה שהוא מבקש להפיק ממנה תועלת פוליטית. זאת הסיבה שהוא נטפל באיל הון מסוגו של מיקי אלבין המנוח, איש הביצוע של המיליארדר חוצה-היבשות שאול אייזנברג, בעליה של החברה לישראל. בתקופה שבה קרס מפעל הטקסטיל אתא, שהיה בבעלות החברה לישראל, ומאות עובדיו נותרו חסרי כל, אלבין השתעשע בסיכון סכומי כסף אדירים במהלכים ספקולטיביים בבורסה.

החברה לישראל המתינה אז לסיוע מהמדינה. רוב חברי הכנסת נמנעו מלהתעמת עם אלבין, שהיה ידוע כבעל השפעה רבה בצמרת המדינה. כמה מהם היו בכיסו, תרתי משמע. רן כהן, לעומת זאת, נתפס על-ידי אלבין כגורם בעייתי העלול לסכל את מתן הסיוע. אלבין ביקש ממני אפוא שאפגיש ביניהם. הפגישה היתה טעונה. אלבין היה בטוח שיצליח לקנות את כהן, או לפחות לכופף ולנטרל אותו. להפתעתו, כהן נתגלה כסלע איתן: הוא פתח במתקפה ציבורית נגדו, שחשפה לראשונה את הקשר בין ההון והשלטון במלוא מערומיו.

גם אחרי שעזב את הקיבוץ ועבר עם משפחתו למבשרת-ציון, המשיך כהן לנהוג כאידיאליסט. הוא הוסיף ליטול חלק חשוב במאבק כנגד השחיתות. כך, למשל, פעל גם לחשיפת דמותו של שרון - שנים רבות לפני שהאחרון נבחר לראשות הממשלה - כאדם מושחת שחולב את המדינה לטובת חבריו אילי ההון. בזכות פעילותו המבורכת, עמותת אמיתי העניקה לו בשעתו אות הוקרה, שעליו היתה גאוותו.

כמו כל פוליטיקאי, גם כהן רצה להתקדם. לא היה מאושר ממנו כשמונה לשמש כשר התעשיה והמסחר בממשלת ברק. סופסוף הזדמן לו להוכיח שהוא גם איש מעשה. אבל, בתקופה הסטרילית הזאת גוועה פעילותו נגד השחיתות. גם לאחר שפרש עם סיעתו מהממשלה, לא חזר להיות אותו לוחם. אמנם, הוא פעל בלא לאות לקדם חוק שיעניק לחושפי השחיתויות - שרובם ככולם נרדפים הן על-ידי הנהלות מקומות עבודתם והן על-ידי ועדי העובדים - לא רק הגנה מקצועית, אלא גם מטריה ציבורית: חסותו של מבקר המדינה. מאידך, קולו לא נשמע כשנחשפו פרשות השחיתות של משפחת שרון ומקורביה, אף שאלה היו חמורות פי כמה מהפרשות שנגדן הזדעק בגאון בשעתו (כששרון טרם הפך לראש הממשלה שהוביל את מהלך ההינתקות מרצועת עזה). גם ביקורתו על התנהלותו המושחתת של אולמרט הובעה, אם בכלל, בקול ענות חלושה, אף שהפרשות שבהן מסובך ראש הממשלה הנוכחי עולות בכמותן ובאיכותן על אלה של קודמו בתפקיד.

האם הייתה השלכה על תוכנית ההתכנסות מבית מדרשו של אולמרט שבינתיים שבקה חיים לכל מדיניות?

התנופה אבדה לכהן, וחבל: הוא מחמיץ הזדמנות פז לתפוש את החלל שמותיר ראש האופוזיציה הווירטואלי, בנימין נתניהו, שמעדיף לנהל את פעילותו בבלוג באינטרנט במקום על דוכן הנואמים בכנסת. האם שתיקתו המצערת של כהן קשורה לתקוותיו של השמאל שאולמרט ילך בדרכו של שרון במימוש חלוקת הארץ? רן, ידידי: שרץ הוא שרץ, גם אם הוא משרת את האידיאולוגיה של מרצ.

למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שבעבר הרחוק נקלעתי לעימות לא נעים עם שרון, רעייתו של חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד. היה זה בשנות השמונים, כשטיפלתי בידיעות אחרונות בפרשת שחיתות שבה היה מעורב אביה המנוח, יהושע בן-ציון, שכיהן כמנכ"ל בנק א"י-בריטניה. חמו של אלדד הורשע במעילה ובגניבה של עשרות מיליוני דולרים, נדון לשתיים-עשרה שנות מאסר ונחלץ מהכלא כעבור שלוש שנים, אחרי שהצטייד בתעודות רפואיות שבהן נטען שהוא כביכול על ערש דווי. כשחשפתי את התרמית ופתחתי במערכה ציבורית-תקשורתית נגד בן-ציון, קיבלתי מבתו מכתב שבו קבלה על פעילותי. בסופו של דבר, אביה זכה לכינוי "המת החי", בזכות העובדה שמאז "גסיסתו" הוסיף לחיות יותר מתריסר שנים, שאותן לא ריצה בכלא, כמובן.

רוצה הגורל ובעלה של שרון נחשב היום ללוחם הפרלמנטרי מספר אחד בשחיתות ולאחד מחברי הכנסת הישרים ביותר. אלדד, רופא פלסטיקאי במקצועו, חבר בסיעת האיחוד הלאומי, פועל בתחום זה ללא לאות ובהתמדה, אף שנדמה לעיתים שמאבקו בשחיתות עומד בסימן שיקולים אידיאולוגיים. אויב אידיאולוגי מושחת ממחנה השמאל (וההגדרה של אלדד ל"מחנה השמאל" היא רחבת-היקף) יהיה יעד מועדף, ואילו פוליטיקאי ימני (להגדרתו) מושחת יהיה יעד נעקף.

כך, למשל, בתקופת כהונת שרון כראש הממשלה, אלדד לא פסק מלתקוף אותו בנוגע לפרשות השחיתות שליוו אותו. ככל שקרב מועד ההינתקות, כך הגביר אלדד את מתקפתו. בשלב מסוים הוא אף הצליח לדחוק את הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא השחיתות הציבורית, ועדה שהוא ביקש לעמוד בראשה, למגינת לבם של שרון ושל ממלא מקומו, אהוד אולמרט. בסופו של דבר, ועדת החקירה לא הוקמה. משימת חקירת השחיתות הציבורית הוטלה על ועדת חוקה, חוק ומשפט, שבראשה עמד חבר הכנסת מיכאל איתן. הקדמת הבחירות קטעה את עבודתה של הוועדה בנושא זה, שלא חודשה מאז.

בכנסת הנוכחית הקים אלדד שדולה נגד שחיתות, אשר אליה הוזמנו להצטרף גם גופים ציבוריים הפועלים בתחום זה, בהם עמותת אומ"ץ, אבל עד מהרה התברר כי לשדולה אין שיניים. אלדד לא נואש ומצא אפיק אחר לפעילותו: חברת הכנסת אסתרינה טרטמן, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה (שפרשה ביניים מתפקידה) מינתה אותו לעמוד בראש ועדת משנה למלחמה בשחיתות.

אלדד הוא אולי חבר הכנסת היחיד שאינו חושש להשמיע כיום בכל הזדמנות - בוועדה ומחוצה לה - דברים קשים על שלטונו המושחת של אולמרט. לעומת זאת, משום מה לא שמעתי מפיו אף אמירה נחרצת בגנות אי-יישום הדוח של עו"ד טליה ששון, שהצביע על חריגות ממנהל התקין באישור הקמת המאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. לא שמעתי מפיו גם אף אמירה נחרצת בגנות התנהלותו המושחתת של ליברמן, שרק לפני שבועות ספורים בגד בחבריו למחנה הימין והצטרף לממשלה. כזכור, באחרונה חידשה המשטרה את החקירה נגדו, בחשד לביצוע עבירות פליליות שונות. מי יודע, אולי אלדד מעדיף לא להרגיז יתר על המידה את ליברמן, בתקווה שיום אחד הלה יתפכח ויתפקח ויפרוש מהממשלה.

הפריעה לי גם העובדה שלפני זמן מה, לפי פרסומים בתקשורת, הגיש אלדד תביעה נגד המדינה, שבה טען שהוא זכאי לפיצוי כספי משום שבגין פעילותו בכנסת, לא יוכל לחזור ולערוך ניתוחים. אני משוכנע שאת התביעה הגיש בתום לב. ספק האם תום לב דומה מנחה אותו בבואו להחליט לאן להפנות את חצי ביקורתו המבורכת.


הקינוח השבועי:

ראש הממשלה אהוד אולמרט: "אלמלא חשבתי ששר הביטחון עמיר פרץ ראוי לתפקידו לא הייתי מציע לו את התפקיד ואמלא חשבתי שהוא יכול להמשיך בתפקיד, הייתי מציע לו תפקיד אחר".