בית הדין הארצי לעבודה קבע זה מכבר ב-ע"ע (ארצי) שירות התעסוקה נ' שמואלי כהן (ניתן ביום 3.10.02), כי קיימת לכל אדם, בן כל דת, זכות בסיסית להתפלל לבוראו. ואמנם, המחוקק מצא לנכון לתקן את חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, (ביום 25.6.00) כך שהוסף סעיף קטן (ד) לסעיף 20 לחוק והוא קובע לאמור:
"עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצרכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד".
מטרתו של התיקון בהתאם לאמור בהצעת החוק הינה להבטיח את קיום הזכות הבסיסית של האדם לשמור על מצוות דתו ואמונתו, ולהקפיד על תפילה בזמנה גם במקום עבודתו. וראה זו שבחוק מחייבת איפוא את המעסיק לאפשר לעובד להתפלל במהלך העבודה.
עם זאת, כאמור בסעיף הנ"ל זמן התפילה יקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה. לכאורה, נראה כי במצב זה יכול המעביד לדרוש מן העובד להתפלל בשעת הסעודה, בשל "אילוצי העבודה". ואולם, החוק מגדיר בסעיף קטן (א) הפסקה נפרדת למנוחה ולסעודה וקובע:
"יום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות."
מכאן שמדובר בשתי זכויות נפרדות, ומשמעות דרישתו הנ"ל של המעביד הינה ויתור על אחת מהן, שכן אם מנצל העובד את ההפסקה לסעודה, לא נותר לו זמן לתפילה ולהפך. כאן, שדרישה זו של המעביד איננה תואמת את דרישות החוק.
עוד יצוין בעניין זה, כי זמן התפילה אינו נחשב לחלק מ"שעות העבודה" עבורן מגיע לעובד שכר. "שעות עבודה" מוגדרות בחוק שעות עבודה ומנוחה כדלקמן:
"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר, חוץ מהפסקות על-פי סעיף 20"
היות שכאמור ההפסקה לצורכי תפילה מוסדרת בסעיף 20(ד) לחוק, זמן התפילה אינו נכלל במסגרת הגדרת המושג "שעות עבודה". לומר, הגם שהחוק מתיר לעובד להפסיק עבודתו לשם תפילה, אין הוא קובע כל חובה המוטלת על המעביד לשלם שכר עבור זמן זה.
