תאיר כבר לא תאיר.היא לא תצחק ולא תריב. היא לא תצעק ולא תכאיב. לא יהיה לה חבר. היא לא תאהב. היא לא תהיה עוד יפה מאין כמוה. היא לא תהיה. היא איננה. תאיר לא תאיר יותר. היא איננה וחושך על פני התום. חושך על פני תהום.
תאיר כבר לא תלך לבית-הספר. היא לא תלך לחוג ריקוד. היא לא תעלה על בהונותיה, כשהיא לא תרקוד בלט. היא לא תסחוט קריאות התפעלות. לא ימחאו לה כפיים בהשתאות, בהערצה, בשמץ קנאה. לא יגידו לה איזה יופי רקדת. איזה עתיד מזהיר צפוי לך.
תאיר ראדה, הילדה-נערה של המדינה. דמעתה. זעמה. צעקתה. שתיקתה. אין-האונים שלה. העדר המלים שבה. לתאיר לא יהיה - אם טרם היה - חבר ראשון. היא לא תסמיק טיפה אדומה כשהיא לא תקבל פתק מקופל, קטן ודק, ושבו הצעת חברות מהוססת, ביישנית.
יופיה הידוע לא יכה גלים. הוא יטביע בהם את היגון על הירצחה. היא לא תקנה יותר מותגים. היא לא תלקק גלידה. היא לא תתבגר. היא לא תעשה בגרות. לעד תיוותר, מוטלת ריקה מחיים, על התפר שבין בוסר לבשלות. הניצן שהנץ בה לא יפרח. הוא גם לא יתייבש ולא ינבול, כי הוא הושחת.
היא לא תצחק ולא תתלוצץ. היא לא תבכה. היא לא תרחף. היא לא תבהה. היא לא תאסוף צדפים, לא תזרזף חול בין אצבעותיה. היא לא תקשיב לים מבעד לקונכייה. היא לא תשתרע על החוף. היא לא תשתזף. היא לא תשתה משקה ראשון. היא לא תפלרטט. לא יחזרו אחריה, לא יכרכרו סביבה. לא יילכו בעקבותיה. לא יחקו אותה. לא ידמו לה. לא יגידו כמה את יפה.
תאיר. נקודה. שם פרטי וכאילו כל המדינה כולה היא שם המשפחה שלה, הטובה בפיות והיפה שבהן. אפילו הפרפרים מצדיעים לה כשהם מרפרפים עליה. יש ציפור שמצייצת במיוחד לה את השיר שלה, שנדם עם הדם.
היא לא תטעם את הנאות הרוח, את תענוגות הבשר. היא לא תדע סערות נפש. היא לא תדע שכל מילה שנכתבת עליה כאן היא דמעה ואין מה שימתיק את הבכי המר עליה ועל משפחתה וגם עלינו, שמפלצות נהיינו.
תאיר כבר לא תאיר. כשנדליק מחר, כ"ד כסלו תשס"ז, נר ראשון של חנוכה, הנר הזה יהיה נר נשמה, נשמתה. באנו חושך לגרש והוא גירש אותנו, ונשאר.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
