לפרק את לשכת עורכי הדין

לפני זמן מה ישבתי עם חבר למקצוע, המקורב להנהגת לשכת עוה"ד ושוחחתי איתו על "בעיות המקצוע". שיחתנו נגעה לביטאון הלשכה, אשר הקדיש כתבת יחסי ציבור שהשתרעה על 7 עמודים לעורך הדין רם כספי, יקיר הלשכה, המזוהה יותר מכל עם הקשר הון-שלטון.

שאלתי את חברי אם כיום כאשר חלק נכר מעורכי הדין הצעירים שקיבלו רישיון מתלבט בבעיות מקצועיות ובבעיות קיום קשות, מן הראוי שביטאון הלשכה יעסוק כל הזמן בעורכי הדין המייצגים את האלפיון העליון?

"תראה", ענה לי חברי, "אף אחד לא רוצה לקרוא על בעיות המקצוע וכולם רוצים להיות רם כספי". לא היתה לי תשובה לקביעה זו המבוססת, כנראה, על קריאה נכונה של המציאות. בקרב עורכי הדין קיימת רתיעה אמיתית, מחמת בושה ובעיות של דימוי עצמי, לדון בבעיות היסוד של הצפת המקצוע, הקשיים הכלכליים, תנאי עבודה המחפירים ועוד. למעשה ניתן לגלות כי בעיתונות הכללית מייחדים הרבה יותר מקום לבעיות אלו מאשר בביטאוניה של הלשכה.

אם נבחן במה השקיעה לשכת עורכי הדין את מאמציה בשנים האחרונות נוכל לגלות בנקל את הפער הבלתי נסבל בין המאמץ שהושקע בנושאים מקצועיים,למאמץ שהושקע באירועים חברתיים כמו כנס אילת, פתיחתה ונעילתה של שנת המשפט, טקסי קבלת 3,000 חברים חדשים, טיפוח קשרים "חשובים" עם הלשכות בחו"ל וכמובן מאמצים ואנרגיה רבים שהוקדשו לקטטות פנימיות.

הנטייה הרווחת בלשכה לעסוק בכל, מלבד בבעיות המקצועיות הדוחקות, נובעת ממספר גורמים שיש להכירם ולהבין את משמעותם והשפעתם:

א. הגידול העצום במספר עורכי הדין.
ב. הדיון בנושאים ציבוריים וחברתיים מהווה מכנה משותף בין קבוצות עורכי דין שאין להן מכנה משותף אחר.
ג. אדישות רוב עורכי הדין לפעילות הלשכה.
ד. העלות הכלכלית הכרוכה בניהול מערכת בחירות למוסדות הלשכה.
ה. רתיעה, עקב בעיית דימוי, הקיימת בחלק מציבור עורכי הדין בכל הנוגע לקיום דיון גלוי על בעיות המקצוע.

כל אחד מהגורמים שמניתי לעיל מצדיק התייחסות נפרדת וממוקדת יותר.כבר במבט ראשון ניתן להבחין כי הגורם החשוב ביותר בהפיכת הלשכה מארגון מקצועי מובהק לארגון בעל יומרות ציבוריות חברתיות ופוליטיות הינו מספרם ההולך וגדל של עורכי הדין. הלשכה, שמנתה עם הקמתה כ-3,000 עו"ד פעילים, מונה כיום כ-35,000 עו"ד לפחות, המפוזרים בכל רחבי הארץ. שוב אין מדובר בגוף אינטימי יחסית והתוצאה היא שהתקשורת בין חברי הארגון לובשת אופי אחר לחלוטין מאשר בעבר. יכולת הפרט להתבטא ולהשפיע בגוף כזה מוגבלת הרבה יותר.

גודלה של הלשכה הוא נתון מכריע בכל הנוגע להשגת השליטה בה. כאשר מתמודד עורך דין לתפקיד יו"ר הלשכה עליו להיערך להוצאה של שני מיליון ש"ח לפחות, כמו עלות מרוץ לרשות עיר בינונית. כך המצב ביחס למרוץ למועצה הארצית ממנה נבחרים חברי הוועד המרכזי.

גודלה של הלשכה ועלותו של מסע הבחירות מבטיחים כי רק עורכי דין הנמנים על השכבה המבוססת יכולים להתמודד לתפקיד ראש הלשכה, יו"ר ועד מחוזי, או אף לממן מסע בחירות רציני למוסדות הלשכה האחרים. עורכי דין אלו הם גם היחידים היכולים להתמסר לפעילות הציבורית על חשבון פעילותם במשרד. האם מישהו באמת מאמין שקבוצת התייחסות זו מתעניינת או מוטרדת ממצוקותיו של עורך הדין מן השורה?

ככל שיגדל מספרם של עורכי הדין, עלויות ההתמודדות בבחירות יגדלו וכך תוחמר בעיית הפער שבין השכבה המנהיגה המסוגלת לממן את הפעילות הציבורית בלשכה ובין רובו המכריע של ציבור עורכי הדין. התהליך הוא בלתי נמנע, אלא אם יחול שינוי דרמטי במבנה הלשכה ובראש ובראשונה במעמדה החוקי.

בטרם תעבור מערכת הבחירות בלשכה להילוך גבוה (המון מודעות, מכתבים ודו"אלים) ובטרם נאלץ לשמוע את הקלישאות החבוטות הרגילות ממועמדים שאין להם מה להציע, מן הראוי שהכול יפנימו את העובדה שמקצוע עריכת הדין חולה מאוד ושום דבר חוץ מאשר אמצעים רדיקליים לא יוכל לרפאו. רק נכונות להתמודד באופן אמיץ עם הבעיות ונכונות לשקול כל פיתרון לרבות מעבר לארגון מקצועי וולונטרי ולוחם, יש בה טעם. על ציבור עורכי הדין לגלות סובלנות אפסית למועמדים שאינם מבינים את חומרת המצב.