הפעם זה אנחנו, אתם - את, אני, היא, הוא - זכינו לתואר "איש השנה", שהמגזין "טיים" בוחר מדי שנה לכתָבָת השער שלו. זאת בשל השתקפותנו במראה של המחשב-האינטרנט כ"אזרחי הדמוקרטיה הדיגיטאלית", כהגדרת כתב העת. התואר, לפי עורך המגזין, שייך השנה לכל מי שישב מול המחשב וניצל את האינטרנט ליצירת שינוי בקהילה ובעולם.
שינוי? בכך אין ספק. האם הוא שינוי לטובה? שאלה זאת טרם קיבלה מענה. אם תרצו, מדובר במאות מיליוני אנשים בודדים שיושבים מול חומרה דיגיטאלית ומקיימים דו-שיח או רב-שיח עם מאות מיליונים כמוהם. האם זאת בשורה?
עבורי משמש המחשב בראש וראשונה כ"מעבד תמלילים", כלומר אמצעי כתיבה ועריכה, ביני לבין עצמי, שהוא קל לאין ערוך מאשר כתיבה בעט או במכונת כתיבה, ומלאכת העריכה והשכתוב בו היא מהירה ויעילה. האינטרנט משמש לי גם מקור רפרנטאטיבי למידע במקום מדף הספרים הפחות נגיש. אני גם כותב באתר ונחשב כלוויין ב"בלוגוספרה", כהגדרת אורי ברוכין, כוכב לכת בשמי הקיברנטיקה. אני מכיר אנשים שמעולם לא ראיתי אותם ואולי לא אראה אותם אף פעם, וזאת חוויה. אני גם משתמש בסקייפ חינם, וחוסך לי מעט שיחות טלפון. כל אלה ועוד גורמים לי הנאה. ואם המחשב חש ברע אני מזעיק את הטכנאי כאילו היה ניידת לטיפול נמרץ. אז, אם כל כך טוב למה ומדוע לא כל כך טוב? בל נטעה לגבי הצדדים הלא חיוביים באותו אמצעי פלאים, ב"כפר הגלובלי" שלנו.
עד כמה עלול "הכפר הגלובלי" להתפרק? תהה האסטרו פיסיקאי הבריטי המפורסם, הפרופסור סטיבן הוקינג, שביקר באחרונה בישראל. הוא קבע כי המין האנושי חייב ליישב כוכבי לכת כדי לשרוד. לדבריו, "במוקדם או במאוחר אסונות כמו פגיעת אסטרואיד או מלחמה גרעינית יוכלו להשמיד את כולנו" - בכפר הגלובלי שלנו. הנדידה הגדולה, כמסתבר, רק התחילה.
"הכפר הגלובלי" הוא בעצם מונח תקשורתי פרי הגדרתו של מרשל מקלוהאן, סוציולוג והוגה תקשורת קנדי, אשר המנטרה הידועה ביותר שלו היא "המדיה הוא המסר". אך בהקשר זה, אין בכוונתי לצלול לעומקה של המדיה אלא לגודלו של "הכפר הגלובלי" וההיסטוריה שלו.
קדמונינו ואבות אבותינו חיו במסגרת שבטים קטנים או כפרים קטנים שבהם כל אחד הכיר את כל אחד, כאילו היו משפחה אחת. כאשר הקהילות נעשו מורכבות יותר ועירוניות יותר הקשר האינטימי הזה אבד. הבריות נעשו מנוכרות לזולתם וכולם ביחד התנכרו אל הטבע. שיאו של התהליך הגיע עם המהפכה התעשייתית: מפעלים היו זקוקים לכוח עבודה, אולם הרוב המכריע של האוכלוסיה עדיין חי במסגרת הכפרית. כאשר הפועלים הללו נעו אל העיר, הם לא יכלו לקחת עימם את המשפחות שלהם, לכל היותר הם יכלו להביא עימם את הוריהם, אבל לא את אחיהם אחיותיהם, דודיהם ודודותיהם. ככה הצטמקה המשפחה המורחבת והתהוותה המשפחה המצומצמת.זה היה ראשיתו של תהליך ההתפוררות.
חרדות ב"כפר"
אפשר לומר כי כל בעיה אנושית מוצאת בסופו של דבר את פתרונה. השאלה היא - איזה פתרון? הסוציולוג אלן קאזלב, כתב במאמרו תחת הכותרת "מן הכפר השבטי לשבט הגלובלי" (
www.kheper.net), כי כיום הגענו למצב אשר כתוצאה מניכור וחשש לפשיעה, אנשים מסתגרים יותר בבתיהם. ואף שמרשל מקלוהאן טען כי המדיה האלקטרונית הפכה את העולם ל"כפר גלובלי", תמונות של תאונות דרכים, מעשי רצח, אונס, טרור וילדים שגוועים ברעב באפריקה, נוטים יותר בכיוון של מציצנות פרוורטית. זאת משום שבמובן מסוים הם לא מציאותיים. הם תמונות שעל המרקע. אין אינטראקציה ולכן אין גם תחושה של אינטימיות. ויותר מזה, האופי הסנסציוני שלהם רק מוסיף לתחושת הניכור. החדשות מתקבלות כלא שונות מאשר סרטי שוטרים גנבים וסרטי עלילה אחרים בטלוויזיה.
אך גם לסוגיה זאת נמצא הפתרון. האינטראקציה הקיברנטית- וירטואלית של האינטרנט מאפשרת לאדם להכיר בזמן אמת אדם שהוא לא הכיר, לא בחיים ולא בתמונה, וזה כמובן יתרון על הטלוויזיה או על אמצעי תקשורת חד סטריים אחרים. כלומר, כיום יכולה משפחה להיות מפוזרת ברחבי תבל,ולהיות בקשר דו צדדי או רב צדדי של "שיחת ועידה" באמצעות האינטרנט או אפילו הטלפון הנייד החדש. כל אחד רואה כל אחד אחר ואת תנועותיו, מדבר איתו, שואל ומשיב, בדיוק כמו באיזה כנס בינלאומי, כלכלי, מדעי. על כך, כאמור, זכינו לככב בשער ה"טיים". אלא שגם במקרים אלה לא מדובר על "חום" משפחתי, אלא מין אלבום קר נע ומדבר. עדיין אי אפשר לחבק או להתנשק באינטרנט שלא לדבר על מגעים אינטימיים יותר.
"המדריך לחיים בכפר" וסופו
לפני כמה ימים, במהלך הכנת רשימה זאת, ראיתי את סרטו האחרון של רוברט אלטמן "המדריך לחיים בכפר", וחשבתי לעצמי כמה הסיפור הזה של הרקוויאם לתחנת רדיו מקומית, wtl, אשר הייתה חלק בלתי נפרד מחיי קהילה קטנה במערב התיכון בארה"ב, כמה הוא שייך לעניינינו. במקום תחנת הרדיו "המשפחתית" מוקם מכלול תעשייתי חדיש, קר ומנוכר. זאת הייתה גם שירת הברבור של רוברט אלטמן, כאילו שאותה "אורחת-מלאכית" מסתורית אשר לוקחת עימה לעולם האמת את צ'אק הידוע, מכוכבי התחנה, לקחה גם את מביא הסיפור, רוברט אלטמן. כאילו שהוא הלך ביחד עם "הכפר". רקוויאם לעולם שהולך ונעלם. וזה לא העולם שנעלם. הוא ניצב על מכונו. אנחנו, אישיותנו ואושיותינו, הולכים ונעלמים, גם כאשר אנו חיים, חלק מאיתנו הולך ונעלם. את החלל ממלאת הרובוטיקה. לעתים נדמה שאנו אשר רתמנו את הרובוטיקה לשרת אותנו, הפכנו למשרתה. שכן, עם כל "התבונה" והביצועים המדהימים שלה, היא אינה יכולה בלעדינו, כשם שאותם בעלי אחוזות של פעם לא הסתדרו בלי עבדים, שהובא ממרחקים, בדיוק כמו המומחים הוירטואליים מובאים מרחוק.
תופעת התפרקות המשפחה מקבילה פחות או יותר למימוש חזון "הכפר הגלובלי" או נכון יותר הגלובליזציה. במדינה גדולה כמו אמריקה אשר בקצה האחד האוקיינוס האטלנטי והקצה השני לחוף האוקיינוס השקט, הבנים לאחר שגמרו את האוניברסיטה ולפני שנשאו, או אחרי הנשואים, חיפשו את ההזדמנות לעצמאות ולהתקדמות. אמריקה הייתה ידועה, במידה סבירה של צדק, כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וככה , הורים אשר גידלו ילדים עד לקולג', מצאו עצמם יום אחד מנותקים מהם פיסית, תוך הנחה ותקווה שפעם בשנה, בחגים - חג המולד והשנה החדשה, הם ייפגשו או אצל הילדים או אצל ההורים. אך זה במקרה הטוב, שכן, לא כולם יכלו לממש אפילו חלופה זאת. מטעמי בריאות, מטעמים כלכליים, או סיבות אחרות, כמו סתם ריחוק וניכור.
הנוודים החדשים
כאשר אמריקה נהייתה צרה בעבור הנוודים המודרניים, הם הרחיקו את המסע לחו"ל - אירופה, אסיה או אפריקה. בניכר הם יצרו איזו מסגרת קהילתית שבקיצורי הלשון שלהם קוראים להם expats - אקס פטריוטים. כך נוצרה מעין משפחה חלופית לאותה משפחה גנטית שאותה עזבו, לעתים קרובות לנצח. החיפוש הגדול אחר "הזהב" הכלכלי החדש החל לאחר מלחמת העולם השנייה. כאשר התעשיה האמריקנית חיפשה עבודה זולה בארצות חוץ, גם באירופה ואחר כך באסיה ואלה שלחו את נציגיהם לנהל את המפעלים הללו. בשעתו היה ידוע שיש שתי מעצמות כלכליות גדולות: ארה"ב היא הראשונה והמעצמה הכלכלית של ארה"ב באירופה, היא השנייה. מאז קיימת יפן, סין ומדינות אחרות באסיה שגם הן בשל כורח המציאות, משולבות בגלובליזציה ובהשלכותיה, ביניהן פרוק המשפחה.
כיום, באמריקה בקצה אחד, ואירופה בקצה השני, הניוד בשני חלקי עולם זה גבר. הרחבת השוק המשותף הביא לנדידת כוח העבודה, ממדינות אסיה ואפריקה ובאחרונה, במסגרת השוק המשותף, ממזרח אירופה למערבה. מעין חזרה על הנדידה בתקופת המהפכה התעשייתית, אך בהבדל אחד - אז דובר על אוכלוסיה הומוגנית. הפעם מדובר על ציבור מאוד הטרוגני.
התהליך של פרוק משפחות בעידן החדש החל בעצם לאחר מלחמת העולם הראשונה, אם כי לא במימדים של היום. למשל העליות לארץ ישראל הביאו גם לנשירה, לעתים לא של כל המשפחה אלא של חלקה. היהודים, כנראה מאז הנדידה במדבר, הפכו לנוודים. בראש וראשונה מתוקף אילוצים, כמו רדיפות על-רקע דתי ולאומי או חיפוש אחר פרנסה. אולם הנדידה או ההגליה הייתה כקבוצה. בכל זאת המשפחה היהודית הייתה משפחה קוהרנטית-מלוכדת-מיני שבטית או משפחה מורחבת, יותר בקרב הקהילה הדתית-חרדית ופחות בקרב החילונים. אך גם אצלם, בין אם מוצאם מזרח אירופי ובין אם מוצאם במזרח או בצפון אפריקה, המסגרת המשפחתית נשמרה איכשהו. תופעה זאת הייתה, והינה עדיין, כה מוערכת בקרב הלא יהודים שהם ברצון מתגיירים, או מגלים שורשים, כדי לחוש את החום של המשפחה המצומצמת והמורחבת יותר.
ה"יורדים" והנשארים
שני גורמים אלה, הגורם הגיאוגרפי והגורם האתנוגראפי, הביאו לפרוק המסגרת האנושית הבסיסית. גם לישראל יש "אקספטים" בארצות שאליהן הגרו, אשר פעם כונו "יורדים" ויצחק רבין כינה אותם "נשורת של נמושות". היום הם קהילות "תפוצה", בשפת הסוציולוגים, בדומה ליוצאי אירלנד, פולין וכיו"ב, שיש להם זיקה לארצות מוצאם. יחד עם זאת יש לציין, בלא מעט סיפוק כי מבחינה זאת אנחנו בארץ, חרף הלחצים הביטחוניים, הכלכליים, והנשירה בקרב הדור השני והשלישי החוצה, עדיין הצלחנו לשמר את הדבר היקר מכל-המשפחה. זאת, אגב, אחת הסיבות הראשיות לכך שקיימת עליה כלשהי מן המערב, בעיקר מארה"ב וצרפת, של חוגים מסורתיים אשר המסגרת המשפחתית חשובה להם מאוד.
בנאום הבכורה שלו כראש הממשלה, הבטיח אהוד אולמרט כמה וכמה הבטחות, אחת מהן הייתה שישראל תהיה ארץ מושכת. אם הוא יביא שלום אזי ההבטחה תתממש ויהיה כיף לא רק לבקר בישראל אלא גם לגור בה. אם במקום כיבוש שטחים יבוא כיבוש הלב, זה יהיה הדבר הגדול. אך יש גם בינתיים. בינתיים ,אינני חושב שהיה, הווה ויהיה, נכס גדול יותר מאשר אותה חגורה משפחתית במעגל הקרוב או במעגל השני. זאת הסיבה שאיש כמוני, עם כל הביקורת שיש לי כלפי המדינה והתנהלותה כמעט בכול התחומים, המשפחה היא הדבר הגדול ביותר שקרה לי כאן. בניגוד לקדומון בערוץ 1 שבו מצהיר אברהם בורג שהוא הפסיק להיות ישראלי והתחיל להיות יהודי, אני לא הפסקתי להיות ישראלי.
כמי ששרד לאחר המפץ הנוראי באירופה והצליח להקים משפחה בארץ, על בנותיה, בני זוגם, והנכדים שנמצאים כאן, חרף פיתויים כלכליים ומקצועיים רבים, אני כולי הודיה על שקיימים "מאהלים" בכפר הגלובלי שטרם התפרקו, והם כאן במדינה שלי. אם בשל העובדה הזו לא מגיעה לנו כאן בארץ כתבת שער ב"טיים", אולי עוד נככב ב"גינס" ככפר הלא גלובלי האחרון. אני מקווה שלא.
