בדרך לצבא מקצועי

מבוא

עד למלחמת הלבנון השנייה השיח אודות צמצומו התפקודי של צה"ל תפס תאוצה ניכרת, בייחוד לאחר החלטת הממשלה בדבר קבלת המלצותיה של ועדת בן-בסט בדבר קיצור משך שרות החובה שיכנס לתוקפו החל מהשנה הנוכחית. שר הביטחון, שאול מופז, נימק החלטה זו בכך שמעתה יוכלו אזרחי המדינה הצעירים בדומה לדומיהם ביתר המדינות בעולם להתחיל את חייהם האזרחיים מוקדם.

לצה"ל כצבא העם ייעודו מספר תפקידים אשר חלקם נגזרים מהיותו תוצאה של כינון אומה-במדים, חלקם נגזרים ממשימותיה של המדינה וחלקם מהיותו ארגון צבאי ממלכתי. תפקידים אלה הקנו לצבא את יוקרתו אשר הגיעה לשיאה במלחמת ששת-הימים, אך החל ממלחמת יום הכיפורים החלה לדעוך. הדעיכה התבטאה במספר שכבות כאשר העיקרית שבהן היתה התפתחות החברה האזרחית שהופיעה בצורה של סרבנות וגרמה לשינויים פנים-צה"ליים, תופעה שהתגברה לאחר מלחמת שלום-הגליל. במאמר זה אסקור את השלכותיו הייחודיות של צבא העם על החברה ואציג את השינויים שחלו במרוצת השנים, אשר מצביעים לכיוון התפתחות צבא מקצועי בדומה לצבא אותו מחזיקה ארה"ב ולבסוף אתן מבט לעתיד, כיצד יראה צבאה של מדינת ישראל בסוף התהליך הצמצומי.

אומה-במדים

עם קום המדינה, האוכלוסיה הישראלית היתה מורכבת מיוצאי מדינות שונות אשר הביאו עמם מטעני תרבות שונים. נוצר הצורך לכונן אומה, להניח תשתית משותפת וליצור בסיס אחד, למעשה היתה זו אחת המטרות הראשיות של הציונות - כינון חברה למופת. צורך זה התגבר עוד יותר עם גלי העלייה אשר החלו לשטוף את המדינה בתחילת שנות ה-50.

בדרך-כלל אוכלוסיות מכוננות באמצעים שונים כגון: בתי-ספר, כלי תקשורת, ארגוני נוער וצבא. ממשלת בן-גוריון בחרה בצבא ככלי לכינון האומה. הסיבה לכך היתה "יעילות". כפי שאמר אז בן-גוריון: "ואני ציוני כל ימי חיי, ואינני כופר חלילה בקיום עם ישראל, אבל [...] גם העם האנגלי לא היה תמיד העם הזה [...] אלא מורכב משבטים שונים, זרים זה לזה ונלחמים זה בזה. ורק אחרי התפתחות של מאות בשנים נעשו לעם אחד [...] לנו אין זמן למאות השנים, ובלי מכשיר הצבא [...] לא נהיה לעם בעוד מאות. לא נוכל לסמוך על תהליך סטיכי בלבד [...] עלינו לכוון התהליך ההיסטורי, להאיצו, להפנותו לערוץ המבוקש [...] זה מחייב מסגרת של חובה [...] מסגרת של משמעת לאומית" (דברי הכנסת, 19.08.1952).

בן-גוריון ביסס את דבריו על-כך שהצבא הוא מנגנון מפייס המטשטש את הגבולות בין הפרט, המשפחה, החברה, האומה והמדינה. הצבא הוא מוסד המנותק באופן ברור מהשסעים השונים, מביא ללכידות חברתית, מעודד את הנכונות להקריב למען הכלל, משרה תחושת שליחות, מביא לתהליך מהיר של התבגרות ויוצר זהות קולקטיבית ישראלית. לכל זאת נוסף גם השיקול הביטחוני של איום ממשי על קיום העם והמדינה. כאשר בראייתי היה זה גם השיקול העיקרי על-סמך זאת ששיקול זה מלווה את החברה הישראלית עד עצם היום הזה.

כדי לממש את חזון כינון האומה באמצעות הצבא וכדי לספק מענה הולם לאיום הקיומי הונהג חוק גיוס חובה, הוקם גרעין מקצועי והונחל צבא מילואים. אלה, למעשה, רתמו את כל אזרחי מדינת ישראל היהודים למדים. רתמו עד כדי כך שאוכלוסיה אשר לא שירתה בצבא, אשר לא היתה שותפה לאומה-במדים, נדחקה לשולי החברה על-ידי סנקציות חברתיות שהתאפיינו באפליה ממלכתית.

זאת והצלחותיו של צה"ל במערכות ישראל יצרו הילה מיוחדת סביב הצבא ויוקרתו תפחה. עם לקיחת משימות ממלכתיות כמו קליטת עלייה, יישוב אזורי שממה וחינוך משלים חלחל הצבא לחברה ויצר מספר התנהגויות חברתיות המכונות מיליטריזם חברתי ובהן נורמליזציה של שימוש באמצעים אלימים, התיישבות ביטחונית, מצב של פעילות צבאית מתמדת, חוסר ריסון בהחלטות השלטון בנוגע לנושאים צבאיים ופתרון בעיות מדיניות על-ידי אמצעים צבאיים.

אומה-במחאה

כיום החברה הישראלית איננה חברה מגויסת כפי שהיתה, בציר הזמן ניתן להצביע על מלחמת יום הכיפורים כנקודה שבה חל המפנה. מלחמה שלאחריה גברים בשירות צבאי החלו לחפש מסלולים חילופיים. ניתן אף לומר כי מלחמת יום הכיפורים סימלה את היבלמות המגמה המיליטריסטית-חברתית. בלימה זו המשיכה להתגבר גם "בזכות" מלחמת שלום-הגליל, מלחמת לבנון ה-2, ומבצעים נוספים שהחברה הגדירה אותם ככישלונות של צה"ל וגרמו להתערערות האמונה העיוורת בצה"ל כגוף כל-יכול.

לכך תרמה לא מעט גם התקשורת שעברה תהליך דומה מתקשורת מגויסת, כפי שהתאפיינה בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה, לתקשורת ליברלית יותר וביקורתית יותר אשר החלה להוריד את צה"ל ל"גובה העיניים" של הציבור ולראשונה החל להיות צה"ל חשוף לביקורת ציבורית רחבה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אומנם כפי שהוזכר קודם, צה"ל מתאפיין בהיותו מוסד המנותק באופן ברור מהשסעים השונים, אך לאור השינויים הסביבתיים, נגרר צה"ל בעל כורחו להוות חלק בולט בשסע האידיאולוגי.

בעקבות מלחמת שלום-הגליל הואשם צה"ל בהיקלעות לעימותים מיותרים הגובים מחיר יקר בנפש ובמשק, הוקמו ארגונים חברתיים מחאתיים בלבוש "4 אמהות", "יש גבול" ו-"שלום עכשיו", כתולדה של נסיבות המשקפות שינויים בסביבה בכלל ובלגיטימציה של הצבא בפרט. ארגונים אלה לא ראו בצבא מושג מקודש אלא גוף ביצועי בלבד של הממשלה, הצריכה לבצע הפרדה ברורה בין הצבא לחברה ובין מעורבותו הדומיננטית בפוליטיקה.

למעשה, כמענה לחברה הצבאית קמה החברה האזרחית הניזונה מהחברה הצבאית, אך בעיקר קמה החברה בגלל הקונפליקט הישראלי-ערבי ומתהליכי עיצוב העולם מחדש הקרויים גלובליזציה. חברה זו הצביעה על מעבר מקולקטיביזם ממלכתי לאינדיווידואליזם ניאו-ליברלי כפי שהתבטאה אחת האמהות השכולות שבנה נפל במלחמת לבנון בקרב על הבופור: "כבר מזמן לא מדובר בבנים של כל עם ישראל, כמו שפוליטיקאים צבועים נוהגים לומר, אלא בבנינו בלבד" (רינגל-הופמן "חופש הביטוי של השכול", ידיעות אחרונות 24.08.1998).

החברה האזרחית מפחיתה מחשיבותם הטריטוריאלית של המדינות ויכולתה הצבאית לשמור עליהם ולכן אין זה פלא כי חברה זו אינה דוגלת בפתרונות צבאיים למימוש יעדים לאומיים,. יתרה מזו, למול מגמות הגלובליזציה והפתיחות מציעה החברה הצבאית הסתגרות. מחירו היקר למשק ולפרט, מרכזיותו של הצבא בחיים ומעורבותו של הצבא בפוליטיקה כל אלה ועוד מעוררים בקרב החברה האזרחית והצבאית כאחד את השאלה "עד כמה הצבא התאים את עצמו לשינויים שחלו במדינה?".

צבא בצמצום

צבא מקצועי נתפש כצבא שבו משרתים אנשים שבחרו להתנדב לשירות, ובו משולמות משכורות ריאליות ולא דמי כיס שמקבלים כיום חיילי חובה ושהוא מסתמך על יכולת טכנולוגית כפיצוי על מיעוט בכוח אדם. בעידן הנוכחי קיימות עדויות לכך שזהו היעד המסתמן. ככל הנראה צורך שנובע משינויים חברתיים ומבניים שעברו על החברה הישראלית. די בכך כדי להצביע על זאת שרק 45% מהאוכלוסיה הישראלית אשר התאימה לגיוס בשנת 2002 בכלל התגייסה (על-פי נתוני התנועה לאיכות השלטון),. יתרה מזו 9% נפלטו במהלך השירות ועוד רבים מאיישים את העורף באבטלה סמויה לאחר שחמקו משירות קרבי. קרי, אין עוד "אין מוותרים על איש" כמדיניות שנגזרה מתהליך כינון אומה באמצעות הצבא. למעשה, בתחילת שנות ה-90 ויתר הצבא על חלק מהמתגייסים משיקולים כלכליים ונוצר מצב שבו מי שלא רצה להתגייס לא התגייס.

כמו בחברה האזרחית כך גם בצה"ל עצמו עולים קולותיהם של קצינים בכירים הרוצים להתנער ממשימות חברתיות ולעסוק אך ורק בייעודו של הצבא, לעסוק בביטחון שכן, בין היתר, צבא מקצועי מסוגל ביתר קלות להימנע מהתעמתויות, בהן מתנסה צה"ל כעת ביחסיו עם מגזרים שונים בחברה הישראלי. בין המצביאים והפוליטיקאים אין חילוקי דעת לגבי היעילות של מהלך זה אבל אי יישום התוכניות כנראה נובע משמרנות. למרות זאת כיום הגיוס לצבא מאוד בררני, קיים צמצום משמעותי בנטל שירות המילואים - השימוש בצווי חירום נעשה נדיר יחסית לעבר, ניתן פטור אוטומטי לכל נערה הטוענת לאורח-חיים דתי, השחרור המאסיבי במגזר החרדי, קיצוץ באנשי קבע, הצמדת החיילים המשרתים לגורמי משיכה חומריים ולבסוף שימוש בטכניקות פעולה המקובלות במגזר האזרחי כדי להטיב את תנאי השירות, כל אלה ועוד מעידים על עלייה ברמת "ההתמקצעות" של צה"ל.

על המדינה הוחל חוק גיוס חובה כדי להגדיל את מאגר כוח-האדם, אשר מבחינה כמותית היה נחות בהרבה מזה של המדינות העוינות, מאותה הסיבה גם חובת השירות הועמקה בטענה כי מדינת ישראל היא מדינה קטנה מכדי לקיים צבא מקצועי, אך כפי שהוזכר מקודם, צבא מקצועי מתגבר על הפיחות הכמותי על-ידי יכולות טכנולוגיות. בחיבור לעדויות הארגוניות ובחיבור להחלטות הממשלה הנוכחיות, הולך הצבא ומדלל את כוחותיו במיוחד בהסתמך על מחקרים אמפיריים הטוענים שהצלחותיו של צה"ל נבעו ממוטיבציה ולא מכמות שכן בזמנו החברה הישראלית הייתה חברה יותר מגויסת.

אירופה

בשני העשורים האחרונים חלו תמורות רבות בצבאות אירופה וביניהם איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה, תמורות אשר התבטאו במעבר לצבא מקצועי, צבא התנדבותי. בפני כל אותן המדינות עמדו אותן הדילמות שעיקרן במקורות גיוס כוח-אדם ובמתן היצע לקריירות מפתות לעומק הסקטור האזרחי. באיטליה לדוגמא, ב-3 לספטמבר 2005 הועברה החלטה בממשלה על הפיכת צבאה לצבא מקצועי, בו עד כה, חל חוק גיוס חובה בן 10 חודשים. כדי לעקוף את החוקה, בה נאמר שכל גבר חייב לשרת את המדינה, נוסף סעיף בו נאמר שבמקרה של מלחמה או אסון לאומי ניתן יהיה לשחזר את חוק גיוס החובה.

למעשה, עד לשנת 1996 ב-10 מתוך 26 מדינות החברות בברית הצפון אטלנטית (NATO) חל חוק גיוס חובה. בבלגיה הוחלט על מימוש צבא מקצועי כחלק ממלחמה באבטלה, בבולגריה חילות האוויר והים כבר הפכו למקצועיים וכוחות היבשה מתוכננים להפוך למקצועיים בתחילת שנת 2008, בקנדה מתקיים חוק גיוס חובה רק בעת מלחמה, ברפובליקה הצ'כית בוטל גיוס חובה בשנת 2004 וכעת הצבא הוא מקצועי לחלוטין, בדנמרק מגייסים רק ל-4 חודשים, צרפת בדומה לקנדה אינה מגייסת בהיעדר מלחמה.

אמנם, מהבחינה הביטחונית קיים קושי להשוות את המדינות האירופאיות למדינת ישראל, אך הרציונאל המנחה הוא זהה, ייעול הצבא, צמצום מעורבות צבאית בחברה, התמקדות באיכות ובטכנולוגיה, מקצועיות, נאמנות ועוד.

לסיכום

מהכתוב אנו נחשפים להתנהגות חברתית המעידה על שינויים במבנה החברה. התנהגות המבטאת מעבר מקולקטיביזם ממלכתי לאינדיווידואליזם ניאו-ליברלי, מעבר הניחן במדינת ישראל בשסע האידיאולוגי. מעבר זה מתאפשר לא רק בזכות צמיחתה של החברה הישראלית אלא גם בזכות מצביאי צה"ל המזהים צורך בקיום רפורמה משמעותית במבנה הצבא וביחסיו עם החברה. למרות זאת, מעבר זה מתבצע בהדרגתיות כתוצאה מקיבעון מחשבתי ומחוסר רצון של המנהיגים, אשר צמחו עצמם מהצבא - לירוק לבאר ממנה שתו. חוסר רצון זה הועמק בעקבות מהלך מלחמת לבנון השנייה אשר סיפקה תירוץ לדרישות חיזוק מעמדו של צה"ל, ביטול החלטת הממשלה בדבר קיצור שירות החובה ועוד. בעוד שלמעשה כישלונו של צה"ל בראייתי נבע דווקא בגלל שאינו צבא מקצועי.

גיוס חובה כנראה עתיק כמו האנושות ויתרונותו בבניית כוח לאומי חזק בצורה פשוטה, מה שאפשר לנפוליאון לגייס צבא כנגד רוסיה. במלחמת העולם ה-II כשלושה רבעים מכלל הכוחות גוייסו באמצעות חוק גיוס חובה. אך הלוחמה השתנתה בצורה דרמטית מאז צעידתו של נפוליאון לרוסיה או מאז מבצע נורמנדי, אין יותר צורך במסות לוחמים, הצבא נהיה יותר טכנולוגי וכיום יותר מפעם צריך מקצוענים בעלי יכולות גבוהות ולא רק אנשים עם מיומנויות קרב. בריחת המוחות מצה"ל קיימת גם כיום בדגם צבא העם ובשינוי דגם זה תוכל המדינה להשקיע יותר בגיוס מקצועי מכל השכבות ובמיוחד דרך טיפוח אנשים מהשכבות החלשות ובכך לחזק את החוסן החברתי.

לדעתי, שינוי שכזה נדרש, במיוחד לאור ההתפתחויות האחרונות במדינת ישראל. תמיד ניתן לאמץ דגם מעורב של צבא למדינה הנע בין גיוס חובה בשעת חירום לצבא מקצועי ללחימה השוטפת ואת תפקידו המקורי של צה"ל ניתן להעביר למערכת החינוך שגם ככה זקוקה לדחיפה שכזאת. שינוי כזאת יחזק את הכלכלה, יחזק את מערכת החינוך ויחזק את החוסן הלאומי של חברתנו השסועה.