על דאטיפת אטיפוך

אינני חש שמחה לאיד. אף אינני חושב כי כעת נעשה הצדק בעבור מלחמת לבנון השנייה. ההפך הוא הנכון. כמיטב המסורת הישראלית בחרנו במי להשתלח. המלחמה הייתה בעיניי אבן בוחן לכוחו הרוחני-אמוני של העם והוכיחה את מצבה העגום של האומה. רק על דבר אחד הנני שמח, אדם שהסכים להיות הכלי לביצוע עוולה באחיו - לגרשם מבתיהם, אינו עומד עוד בראש הצבא.

הייתי מעדיף כי התפטרותו של הרמטכ"ל תתקבל במחנה הדתי-לאומי בקול ענות חלושה. לצערי, אני יודע כי לא זו תהא התגובה.

הציטוט [משמאל] של הלל מתוך מסכת אבות משקף בעיניי את המציאות נאמנה. שמחה לאיד הרמטכ"ל הפורש דומה בעיניי לשמחה דווקא מתוך אי הבנה מוחלטת למשמעותה של האימרה "על דאטיפת אטיפוך". פיטורי חלוץ תואמים להמשך המשפט "סוף מטיפייך יטופון".

בצר לי, עלי להודות כי מיום ההינתקות ועד עצם היום הזה לא נעשה חשבון-נפש יסודי במחנה על שום מה אירע לנו כדבר הזה? על שום מה כל התפילות שלפני ההינתקות לא נענו? "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" [ישעיהו א, ג). עודנו מעדיפים להפיל את האשם והאחריות על אחרים מבלי להתבונן בשורש הגזירה. אנו בוחרים לבכות על האובדן מתוך החיסרון והכאב ולא מתוך תובנה על אודות אי התאמתנו לייעוד המוטל עלינו כיחידים, כקהילה וכעם - גילוי הבורא בנבראיו.

אינני יודע מי יבוא תחת הרמטכ"ל הפורש והאם יהיה טוב מקודמו (בל נשכח מי יהיו אלו שימנו את הבא בתור). דומני, כי התקווה לטוב היא בגדר "נשתה ונאכל כי מחר נמות". מינוי איש זה או אחר לא ישנה משמעותית את התמונה, אם בכלל. מדינת ישראל "הקשתה את ליבה" עד מאוד.

אנו עומדים בפני תהליך של חוסר אונים, ייאוש וזעקה. אנו עתידים לחוש את מלוא השיעבוד לעצמנו, למהותנו השונה כל כך ממהות השכינה עד אשר נמאס בזה השיעבוד. עוד יתקיים בנו הכתוב "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים".

לאחר שבחרנו לנהוג כשם שנהגנו במשך חמישה עשורים האחרונים לא נותר לנו, אלא לקצור את פירות מעללנו ולחוש איך כבודו של הבורא מתגלה בנו לעיני הגויים. עד אשר יתקיים בנו "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים".