עוד יש תקווה

הסתלקותו של סגן הרמטכ"ל אלוף משה קפלינסקי ממועמדות לתפקיד הרמטכ"ל, בנימוק כי לא ראוי לבצע את המינוי קודם פרסום מסקנות ועדת וינוגרד, היתה מתקבלת בכל מדינה מתוקנת כמובנת מאליה. אולם לא כך הדבר במקומותינו, בישראל איש כמוהו ראוי לצל"ש. משום שבמדינת ישראל קרסו הנורמות והפכו לעיי חרבות: השחיתות, האגוצנטריות ורדיפת השררה והבצע, אוכלים בנו בכל פה. איש אינו נוטל כאן אחריות, ואת הנכשלים לא ניתן לנתק מעטיני השלטון.

גם החלטת הפרישה של הרמטכ"ל דן חלוץ, שבאה אומנם מאוחר מדי, גם היא ראויה למילה טובה. החלטתם הראויה של הרמטכ"ל חלוץ וסגנו קפלינסקי, לעומת דבקותם המחליאה בכיסאותיהם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון שלו עמיר פרץ, בו בחר ממניעים שאין להם דבר עם טובת המדינה ועם בטחונה, מציגים את השניים במלוא ערוותם ובמלוא כיעורם.

מרוץ האמוק המגונה שלהם של התייעצויות סרק לאיתור הרמטכ"ל הרצוי, אינו אלא עלה תאנה לכיסוי אי כשירותם וחוסר בינתם להכריע בנושאים הגורליים לעתידנו, שלא לדבר על העדר שמץ של מוסר ובריחתם מאחריות.

השניים, תאומי סיאם פוליטיים התלויים זה בזה, כאשר אצל שכנינו היו כבר תלויים מזמן זה לצידו של זה. איזו תהום עמוקה פעורה בין שני הפוליטיקאים המגונים הללו הבורחים מאחריותם למחדלי מלחמת לבנון השנייה, המצפצפים על הציבור הקורא להתפטרותם, לבין הקצינים חלוץ וקפלינסקי שהפנימו את לקחי המלחמה.

כדי להשלים את המלאכה ולהפשיט את ראש הממשלה ושר ביטחונו עירום ועריה בחוצות הכרך, ראוי היה שגם מנכ"ל משרד הביטחון האלוף ב(מיל.) גבי אשכנזי ייאזר בסבלנות, וימתין עד לפרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד.

ולנו לא נותר אלא לומר שיש תקווה לצה"ל ולכולנו, עם קצינים בכירים דוגמת סגן הרמטכ"ל האלוף משה קפלינסקי.