עדיף לנשק את המזוזה

בית המשפט השלום בת"א, בהרכב מיוחד של שלושה שופטים, הרשיע פה אחד את שר המשפטים חיים רמון, במעשה מגונה, תוך העברת ביקורת קשה על רמון עצמו, התנהגותו גרסתו הלא אמינה והשקרית, על הכפשתו את המתלוננת ועל הסנגוריה בניהול המשפט.

ההתקפה של שלושת השופטים, התפרסה גם על תחומים נוספים ומי שחטף "אש" בצורה די קשה ובוטה היתה גם התקשורת ותנ"צ מירי גולן על דרך הפעלת הלחצים על המתלוננת להגיש תלונה - באמצעות הצגת מצג משפטי לא נכון ומאיים, כדי לשכנעה להתלונן.

הפרשנים, הפרקליטות ומשרד המשפטים מסרו עם סיום המשפט את התרשמותם והצהירו חגיגית כי בית המשפט שלח מסר נורמטיבי, לגבי כללי ההתנהגות של אנשי ציבור וגברים בכלל - בקשר שהם מנהלים עם נשים.

והשאלה שלא קיבלה תשובה מרוב ההתלהבות, לאחר ההרשעה התקשורתית והפומבית, היא מה המסר הנורמטיבי, ששלח בית המשפט לרשויות החקירה, למשטרה, לפרקליטות ולתקשורת. מה לגבי דרכי החקירה הפסולות והפגומות, הפעלת לחצים ואיומים פסולים, הדלפות מכוונות ומגמתיות, מכל הכיוונים (משטרה, פרקליטות, סנגוריה), הסתרת ראיות מבית המשפט, והסנגוריה, האזנות סתר בלתי חוקיות - כל הפגמים שחוזרים על עצמם מדי פעם בחקירות מתוקשרות.

אמנם, כפי שציינתי לעיל, בית המשפט מתייחס לחקירה הפסולה של תנ"צ מירי גולן, אבל לא שולח מסר נורמטיבי או איום משפטי, לגבי המשך הפעולה הפגומה למשטרת ישראל ולפרקליטות. בית המשפט דחה מכל וכל את גרסתו של רמון וקיבל במלואה את גרסת המתלוננת והביעה בה אמון מלא, תוך התפעלות ממש מאישיותה והתנהגותה במקרה הספציפי.

בדרך כלל, מעשים מיניים בינו לבינה, נעשים ללא עדים, בחדרים סגורים או בשטחים ללא עדים ולכן, קורה, שבמקרים רבים אכן רשאי ויכול בית המשפט לקבל את גרסת אחד הצדדים במלואה. במקרה הספציפי - כל האירוע היה בנוכחות עדים, ואף צולם לפני הנשיקה ואחריה. למרות שמדובר במשרד ממשלתי, כאשר חיילים וחיילות סביב והחדרים פתוחים למסדרון והאירוע נמשך 3 שניות, לא מצא בית המשפט ולו עובדה אחת או שתיים התומכות בגרסת רמון. הדבר מאוד תמוה, מאוד לא מתקבל על הדעת וקבלת גרסת המתלוננת ב-100%+ מבלי לתת לרמון ולו סיכוי קטן ביותר, שמא ואולי יש משום קיצוניות, חוסר היגיון וחוסר אמינות להחלטתם. שהרי היה מקום ולו במעט לקבל את הגרסה שהוא התרשם מהתנהגותה "השובבנית", שנשיקה לא תזעזע אותה.

הכרעת הדין:

מקריאת פסק הדין, בעיקר החלקים האופרטיביים, עולה אווירה קיצונית, לא מחמיאה משפטית, לסלידה והסתייגות מחיים רמון האיש, הפוליטיקאי, ודרך הצגת המשפט ע"י הסנגוריה, תוך נזיפה גם על דרך ניהול ההגנה, דבר שבית משפט צריך להיזהר מלעשות. הכרעת הדין, לוקה בחסר, בניתוח החד-צדדי, לקוני, לא מעמיק של עובדות המקרה, שהרי כל מי שרואה את העובדות, יכול להגיע למסקנה, שגם לגרסת רמון, התנהגותה של החיילת, ההזמנה לצילומים, לנסיעה לחו"ל, מסירת הטלפון למשמורת, לאחרי הטיול לשימוש עתידי, יכולים להתפרש בצורה אולי לא נכונה, לניסיון לפלירטוט בנוסף לחיבוק הלא שגרתי של הצילומים.

אין מחלוקת כי התנהגותו של רמון בכל הפרשה היתה שגויה, פסולה, לא שקולה ומיותרת, וניתן לומר שאפשר לייחס את התנהגותו ל"שובבות נעורים" שכבר חלפה מזמן, או להתנהגות פרחח ופלייבוי במשולב. ומאחר שבית המשפט דן אותו ברותחין, נראה לי שסיכויו בערעור לא מזהירים, ואולי יש סיכוי להצליח במספר סעיפים שוליים, אך לנפץ את הכרעת הדין או את הרושם הרע שעשה על השופטים - לא נראה לי שיצליח.

להערכתי - אילו רמון היה מודה בעיקרי העובדות ואומר לבית המשפט שהנקודה העיקרית להכרעה צריכה להיות משפטית ולא עובדות, לאמור: הכוונה הפלילית, הכוונה המינית, המצב הנפשי שבו נמצא רמון לגבי פרשנות העובדות והתנהגותה של החיילת, יתכן מאוד מאוד שהמשפט היה מסתיים אחרת ואולי בזיכוי.

התקשורת:

השופטים תקפו והלמו בתקשורת, תוך העברת ביקורת קשה על התנהלותה. בין היתר נכתב בהכרעת הדין, התקשורת ניסתה להטות משפט, נחצו כל הקווים האודמים - המושג "סוב-יודיצה", דורדר לתהומות שלא הכרנו. על היועץ המשפטי לממשלה לנקוט באמצעים נגד אותם פורעי חוק.

ובכן, נכון שהתקשורת במקרה זה, כמו גם בפרשיות קודמות (פרשת דרעי, פרשת בראון-חברון, בנימין נתניהו והמתנות ולאחרונה בפרשת הנשיא קצב), חרגה מן המוסכמות, ניהלה אג'נדה אישית, תוך ניהול תחרות וקרב כנגד עיתונים מתחרים או ערוצי טלוויזיה מתחרים זה בזה - אבל עדיין לא נכון, לא ראוי ולא צודק, להטיל את כל האשמה על התקשורת לבדה.

נראה לי שבית המשפט במקום לתקוף את התקשורת שתפקידה לפרסם ולסקר את האירועים, שכחה בדרך את "המדליפים" לתקשורת, שבאים מכל הכיוונים: משטרה בעיקר ובראשית החקירה, פרקליטות וסנגוריה בשלב ב'.

תפקידה של התקשורת לדווח ולפרסם את מה שמדליפים בה. אבל נכון שאסור לה, לקחת צד ולנסות להשפיע על החקירה או בית המשפט, לפני המשפט.

עיקרון הסוב יודיצה":

בית המשפט טען כנגד התקשורת שהיא דרדרה את המושג לתהומות שלא הכרנו, ועל היועץ המשפטי לממשלה לנקוט באמצעים. הבעיה היא: שהיועץ המשפטי בעצמו, הפר את כללי העיקרון (שלא מיושם ולמעשה הפך לאות מתה), כאשר במסיבת העיתונאים, שבועיים, לפני הכרעת הדין, הגן בלהט, תוך הסברים ונימוקים, למה החליט להגיש כתב אישום.

בראיון זה - אמר למעשה בעקיפים וברמיזה היועץ לשופטים - אני החלטתי להגיש כתב אישום, כאשר רבים מתנגדים לו, ויש עלי ביקורת ציבורית גדולה, ולכן אתם חייבים לעזור לי, להציל אותי ולהרשיע את רמון (לפי הפרשנות שלי לדברים בראיון).

עזרה לו בנקודה זו גם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ביניש, כאשר בכנס עורכי דין באילת התייחסה לנושא עבירות המין, והטרדות המיניות, תוך הדגשה על הצורך בתגובה חמורה וביד חזקה, שבועיים לפני הכרעת הדין.

הרמז יכול היה להגיע לשופטים, שזאת המגמה השלטת גם של היועץ וגם נשיאת בית המשפט. בנסיבות אלה, להטיל את נושא הסוב-יודיצה על התקשורת, היא יותר מאשר מגוחכת. אבל בסיכום הכללי, יש ממש בטענה שהתקשורת מגזימה, מרוב להט והתלהבות, וראה את דרך הסיקור התקשורתי בפרשת נשיא המדינה קצב (על נושא זה ראה במאמרי: "Hebias Corpus").

השפעת התקשורת על בית המשפט:

בית המשפט התייחס להדלפות ולפרסומים בעיתונות של עדים שטרם העידו, וראיות שטרם הוגשו לבית המשפט, אבל כפי שציינתי לעיל, את החיצים צריך לירות לעבר המדליפים ולא המפרסמים. בית המשפט למעשה מודה בעקיפין, שיש לתקשורת השפעה על השופטים, ועל שיקול דעתם, למרות שבפסק הדין הם טוענים שלא. בנקודה זו כדאי להזכיר, כי נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז, מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, טען כבר לפני שנים, ששופטים הם בני אדם ומושפעים מהתקשורת.

תנ"צ מירי גולן:

קטע מיוחד וייחודי הוקדש להתנהגותה של מירי גולן, תוך קביעה כי היא פעלה באופן בלתי לגיטימי, ובדרך פסולה, כששידלה את המתלוננת להגיש תלונה, בתואנה שאם לא תגיש תלונה, רמון יגיש נגדה תביעה, על הוצאת דיבה. לאיום זה לא היה יסוד ואזהרתה היתה אחד הגורמים העיקרים, בין היתר, להגשת התלונה.

מובן שהיו גם גורמים נוספים, כמו השיחה והשכנוע של אלוף שמני, המזכיר הצבאי של אולמרט, שהיה מפקדה בלשכה, וטען שיש לה אחריות כלפי צה"ל והחיילות.

אבל, ברור שהאיום הגלוי והמוסתר של תנ"צ גולן והלחץ של שמני ואחרים, הכריעו את הכף, וזה בנוסף להתבטאויות לא מכובדות, לא נאותות ולא אחראיות מצד מירי גולן וגד שמני, על אישיותו והתנהלותו של רמון. דברים שלא מתאימים לאומריהם ומעמדם.

לא כל האמצעים כשרים:

בית המשפט קבע, שלא כל האמצעים כשרים, כאשר באים לשכנע קרבן עבירת מין, להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם, ותנ"צ מירי גולן עברה אותם. יש לקוות, שהמשטרה והפרקליטות יפנימו, ילמדו ויורו על התנהגות בהתאם, בכל הקשור לחקירות, כדי למנוע תקלות בעתיד.

הסתרת ראיות:

אסור לשכוח שבמהלך המשפט התגלה שהמשטרה והפרקליטות הסתירו מבית המשפט והסנגוריה, חומרים שהתקבלו מהאזנת סתר. הגם שהאזנה היתה בנושא אחר ובחקירה אחרת, הרי שקטעים מסויימים שנגעו למשפט רמון, שהמשטרה והפרקליטות השתמשו בו, לא הגיע לסנגוריה. זאת התנגדות לא הולמת, ולא מתאימה לרשות ממשלתית ובוודאי לרשות אכיפת החוק.

להזכיר: הסתרת ראיות היתה גם במהלך משפטו של עפר נמרודי, בה הוסתר חומר חיוני מהסנגוריה ובית המפשט מצא לנכון להעיר על כך ולנזוף בראש אגף החקירות דאז ניצב מזרחי, לרבות ביצוע האזנות סתר בלתי חוקיות, כפי שקבע היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין. נראה לי, שלמרות עבור הזמן, המשטרה לא למדה לקח והנטייה להסתיר את מה שלה נראה כלא רלוונטי וחשוב, ממשיכה וזה מטריד למדי.

ומספר הערות לסיום:

א. משפטו של רמון - בוצע בקצב מהיר, כיאה, כצפוי ונדרש.
ב. משפטו של חנן גולדבלט, בעבירות מין, לעומת זאת מתעכב, בלי סיבה הגיונית רצינית, מעבר לנדרש, בצורה לא מכובדת, כאשר הוא עצמו נמצא במעצר בית מעבר לשנה.
ג. הבדרן דודו טופז, היה מעורב בתלונות על התנהגות מינית חריגה ולא מקובלת, והתיקים נגדו נסגרו, האם יש הבדל, כאשר המקרים שלו היו חמורים יותר.
ד. למרות הרשעתו של רמון, החיזורים והרומנטיקה לא עברו מהעולם, כי סופה של האהבה לנצח.
ה. איך אפשר לאבד קריירה ולהרוס את ההווה והעתיד ב-3 שניות - תשאלו את רמון ואת עו"ד קלגסברג.