נתבשרנו כי הוריהם של אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט הגיעו לדיון מיוחד שנערך בכנסת, במלאת חצי שנה להחלטה 1701 של האו"ם. ההורים מבקשים לסכל את "חוק ברגותי" שהציעה לימור לבנת, לפיו יידרש רוב של 80 ח"כים לשיחרור אסירים ביטחוניים במסגרת עסקת חילופין. נועם שליט: "הצעת החוק הזו עלולה לגזור גזר דין מוות על עסקת השבויים ועל החיילים החטופים".
מצוות פדיון שבויים הינה מצווה בעלת חשיבות רבה על-פי ההלכה היהודית. מטרתה של מצווה זו היא הבאה לשחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי הגויים. למצווה זו ערך הומני רב, במסגרת חיי קהילה תקינים.
הרמב"ם כותב: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (שם כה, נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
השאלה העומדת לפנינו היא: האם פדיון בכל מחיר?
רבי מאיר בן ברוך הוא מהר"ם מרוטנברג (1215 - 2 במאי 1293), מגדולי רבני ישראל הראשונים בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות. כיהן ברבנות במקומות שונים, ובסופו של דבר נחשב כרבה של כל יהדות אשכנז.
בזקנתו החמירו הרדיפות בגרמניה, היהודים נחשבו לעבדי המלך, ומהר"ם חפץ להגר, ואולי אף לעלות לארץ ישראל. מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה הביא להחזרתו לגרמניה ולהשמתו בכלא באלזס. הקיסר רודולף הראשון תבע סכום עצום כדי לפדות אותו, ומהר"ם לא הסכים בשום פנים שסכום זה ישולם, כדי שלא תהפוך סחטנות השלטונות למשתלמת. הכלל התלמודי שהנחה אותו היה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם". כתוצאה מכך היה כלוא עד סוף ימיו, שבע שנים לאחר מאסרו. בתשובותיו באותה תקופה הגדיר עצמו "יושב חושך צלמוות", "העני הנשכח מכל טוב, אסקופה הנדרסת".
מן הראוי שמשפחות השבויים יבינו כי שחרור יקיריהם בכל מחיר, כולל מחיר עם "דם על הידיים" עלול לעלות לעם ישראל בדם והרג נוספים. עליהם ללחוץ על הממשלה לפעול לשחרור השבויים אך לא במחיר שחרור מחבלים. למדינת ישראל ולכוחות הביטחון יש גם דרכים אחרות. ראו "
מבצע אנטבה" ודומיו. פדיון שבויינו שלא בדרך של שחרור רוצחים היא החלטה קשה, אבל לא בלתי אפשרית.
אולם ישנו דבר לקוי יותר ברעיון של חוק מעין זה. אוי לה למדינה שצריך לכבול את ידיה ע"י חוקים, דוגמת החוק המוצע של ח"כ ליבנת, כדי שלא תשחרר מחבלים "עם דם על הידים" תמורת שבויינו! אוי לה לחברה שערכיה המוסריים עומדים להצבעה. בו רוב של 61, 80, 90 או אף 120 ח"כים יקבע מהם ערכיה המוסריים. ערכיה המוסריים של חברה כל שכן של מדינה אינם עומדים להצבעה. הם מעל לבית המחוקקים, לא רוב כזה או אחר, הוא שיאשר, יבטל או אף יפסול את האתוס המכונן שלה וחס ושלום יהפוך אותו לחפץ עובר לסוחר למקח וממכר קואליציוני, הנסחר ב"תן וקח" - ב"הצבע לי ואצביע לך" בו לוביסטים ושתדלנים יבחשו בקלחת. זו בושה שחוק מעין זו מובא בכלל לדיון בבית מחוקקים כל שהוא בעולם, קל חומר בבית המחוקקים של העם היהודי.
המוסר התלמודי ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם", הינו נכס צאן ברזל בתודעה היהודית, הדוגמא האישית של המהר"ם מרוטנברג הינה אחד מהאתוסים המכוננים של המדינה. לא רוב כזה או אחר של ח"כים, מכובדים ככל שיהיו, ישנה כהוא זה את ערכיו של העם היהודי לדורותיו.
טוב שההצעה נקטעה באיבה וכלל לא הובאה להצבעה.
