מי אתה, עופר עיני?

סימן ההיכר, אולי הבולט ביותר, של איגודים מקצועיים טמון בהיותם גופים דמוקרטיים. מחוייבותם ומחובתם של הארגונים הללו, הוא להבטיח לעובדים יכולת עמידה משותפת כנגד שיטה כלכלית, שההיגיון הפנימי היחיד המריץ אותה הוא שלטון של עריצות פיננסית והדיקטטורה של בעלי ההון. מאחר שכך הם פני הדברים, יש חשיבות יתירה בבחירות דמוקרטיות לגוף שכזה. אולם בישראל כמו בישראל, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית של האיגוד המקצועי, לא התקיימו מעולם, בחירות להסתדרות. הסיבות מעניינות ונעות ממחסור במועמדים, דרך הגעה להסכם על מועמד, ועד חוסר הצורך בקיום הבחירות.

לא צריך להיות היסטוריון בעל מוניטין עולמי, על-מנת למצוא היכן התקיימו נורמות שלטוניות ותנאים חברתיים כגון אלה. די להפנות את מבטנו להיסטוריה המודרנית, שם לא נתקשה למצוא דוגמאות למכביר: רוסיה הקומוניסטית, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית. פנינים נוספות בהן לא היה צורך בבחירות ולכולם דאג "המנהיג המוסכם על כולם", הן שכנותינו ממזרח כסוריה, כעירק והרשימה עוד ארוכה.

למה הדבר דומה? תארו לעצמכם, כי יום אחד היו מחליטים חברי הכנסת לבטל את הבחירות הכלכליות, מאחר שיש מועמד מוסכם על כל חברי הבית לראשות הממשלה. הרי שמצב כזה לא ייתכן. בשל מצבה העגום של ההסתדרות ובייחוד בשל מצבם העוד יותר מייאש של העובדים, הייתי מצפה שחברי ההסתדרות יקימו אופוזיציה ראויה לשמה, ויפעילו תוכנית חירום חלופית לשיפור מצבם של העובדים בישראל. מלחמה בגזירות השמד מבית היוצר של ההון הישראלי בעזרת עבדיו הכנועים במשרד האוצר ובכנסת. כאשר כולם שועטים לקואליציה ואין אופוזיציה, יש משהו רקוב בממלכת המתעתעים הזו של עיני. במצב עניינים מעין זה היה ראוי, שההסתדרות תנהג כארגון עובדים ולא כחצר ביזאנטית, שהמצב בה בפועל הוא כזה, שיושב-ראש ההסתדרות הנוכחי מונה על-ידי יושב ההסתדרות הקודם, שגם הוא מונה לתפקידו על-ידי חיים רמון, גם הוא יושב-ראש ההסתדרות לשעבר, באותו האופן.

אם כבר בדמוקרטיה עסקינן, ראוי גם לבדוק מה קורה בוועדים ובאיגודים המקצועיים, ולדאוג לכך שהדמוקרטיה לא תהיה רק על הנייר. דמוקרטיה פורמאלית חשובה גם כן, אבל אין די בכך. לא רק ברמת המדינה אלא גם בגופים נוספים, לרבות באיגוד המקצועי. ומעל לכל רצוי להבין, שעבודה מאורגנת היא צורך קיומי בחברה דמוקרטית, בלעדיהם יוצאת הדמוקרטיה פצועה ומדממת, ועובדים רבים מוצאים עצמם מועסקים בתנאים לא תנאים ונזרקים לאשפתות. כיוון שכך, אחריותם של ארגוני עובדים כבדה שבעתיים, ובמיוחד עליהם לשמש דוגמה הן באורח החיים הדמוקרטי הפנימי שלהם והן כאופוזיציה למדיניות הכלכלית של הממשלה.

עופר עיני, הסוס הטרויאני של ההון בהסתדרות

עם כניסתו לתפקיד יו"ר ההסתדרות הבהיר עיני, שהוא מאמין ב"הדברות" ולא בשביתות, וכדי להוכיח את רצינות כוונותיו מיהר להיפגש עם נציגיו של ההון הישראלי, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ויו"ר איגוד לשכות המסחר אוריאל לין, מבעלי חברת כוח האדם "לין-ביכלר". מסרים סוחטי דמעות של שותפות גורל והרמוניה הופרחו מפגישות אלה. ניתן היה להבחין בבירור, שעיני מרגיש הרבה יותר נוח עם נציגי ההון מאשר עם קורבנותיו. במכתב למשתתפי ההפגנה החברתית "ועידת העשוקים" שהתקיימה מול "ועידת ישראל לעסקים" כתב עיני, כי ההסתדרות יוצאת לדרך חדשה של שיתוף פעולה עם המעסיקים ובשנה הבאה הוא מקווה לראות "ועידה אחת משותפת".

נראה שעיני חושב שהוא נמצא במערכת היחסים בין העובדים למעסיקים על תקן של משקיף מהאו"ם. לא הוא לא ייקח צד במאבק הזה, הוא יתווך. אולם יש להבין, כי לא ניתן לפתור את בעיית העובדים, על-ידי שיתוף פעולה עם אלה שייצרו את הבעיה, וממשיכים להזרים דלק למכונת העושק. לא ניתן להפסיק את העושק על-ידי מי שהמציא אותו ומי שמיישם אותו ביום יום בהפעילו את אותה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ההון. לא ניתן לפתור את בעיית הדיכוי והניצול הכלכלי על-ידי רפיסות מול אלה שייצרו אותו ומול אלה שהכריזו מלחמה על השדרות הרחבות של העם. במלחמה כמו במלחמה, באויב נאבקים ולא מתחסדים. הנכונות של עיני והקליקה שלו לשותפות "האמיצה" עם הבוסים היא שיוצרת את הגישה הסלחנית של ההסתדרות כלפיהם, וכפועל יוצא מכך פגיעה חמורה במאבק על זכויות העובדים.

אולם כדי להפסיק את העיוות הקיים, יש להפסיק קודם את השיטה בה נגבים כספי מס החבר בהסתדרות על-ידי המעסיק, ומשמשים בידו כמכשיר סחיטה, שבעזרתו הם הופכים את משרתי ציבור העובדים לעבדים צייתניים, כמו במקרהו של עופר עיני.

ההסתדרות מתפוררת

הפקרת עובדי הרשויות מחלישה את ההסתדרות ואת כוחה של העבודה המאורגנת במקומות העבודה בישראל. במקביל, ההסתדרות לא נוקטת בשום צעדים מעשיים מאמצים להגדלת השפעתה ברחוב ובמקומות העבודה. דבר לא נעשה במטרה לאגד את מאות אלפי העובדים העשוקים והמנוצלים בשוק העבודה הישראלי במסגרת ההסתדרות.

יתרה מזאת, כשעובדים פונים בבקשה להתאגד ומגיעים להסתדרות, הם נתקלים בחומת אדישות ואטימות ביורוקרטית. עובדי הניקיון וחברות האבטחה, המגזרים הגדולים ביותר של העבודה הבלתי מאורגנת בשוק העבודה הישראלי, עובדים תחת חוזים קיבוציים שנחתמים בשמם. חלמאי ההסתדרות ויתרו, בשמם של עובדים אלו, על הזכות הבסיסית להקמת ועד, וכתוצאה מכך גם על התאמת הדרישות לתנאים בהמשך.

במקרה של חברות השמירה, מנוכה מס ארגון ממשכורות העובדים עבור השירות ה"נאמן", כלומר הפקרתם למלתעות המעסיקים ובעלי ההון, שההסתדרות סיפקה להם. הקלות הבלתי נסבלת, שבה ההסתדרות מוותרת כיום על הסכמים קיבוציים מומחשת בסיפור של עובדי עיריית אור-יהודה. העיריה החליטה לבטל את ההסכם הקיבוצי חד-צדדית, ולאחר שהתקבל האישור מבית הדין לעבודה, הפקירה הנהגת ההסתדרות את העובדים לגורלם.

כשלעובדים רבים לא ברור מה ההסתדרות יכולה לעשות בשבילם, מספר המצטרפים נשאר נמוך. במצב כזה, חברים עשויים להעדיף לעזוב ולהיפטר מתשלום מס החבר. למגמה הזו יהיו תוצאות הרות אסון עבור כל עובדת ועובד בארץ. הסתדרות חלשה טובה רק למעבידים. במצב כזה, תנאי העבודה בארץ ימשיכו להתדרדר וכלי המאבק של העובדים רק יתמעטו ויכורסמו.

דרושה הסתדרות לוחמת, דמוקרטית ומיליטנטית

למרות כל הביקורת על התנהלותה של ההסתדרות, חייבים להבין, שההסתדרות הנה ישות בעלת כוח רב שיש לו את הפוטנציאל להפוך לכלי מאבק חיוני עבור העובדים בארץ. האכזבה של העובדים מהנהגת ההסתדרות ומהדרך שבה מכרה את עובדי הרשויות המקומיות ועובדים אחרים פעם אחר פעם, מולידה מרירות מוצדקת שצריכה לההפך לאופוזיציה של ממש.

כיום, לאחר ביטולן של הבחירות להסתדרות, יש לחשוב על הקמתו של ארגון עובדים חדש. על המרתה של האופוזיציה לשלטון ההון של עיני, בהסתדרות חדשה, דמוקרטית ולוחמנית. כזו שתלחם בשלטון הבוסים, בעזרתו הכנועה של עיני, ולא תתקע סכינים בגבם של העובדים , בעזרתה הנדיבה של הקליקה שלו. אלפי עובדים שנאבקו בשנים האחרונות מול המעבידים והממשלה היו רוצים לראות מנהיגות אחרת. רשימה משותפת של ועדי עובדים לוחמניים ממגזרים שונים, היכולה להפעיל לחץ עצום.

העובדים זקוקים למנהיגות לוחמנית, שאנשיה לא יושבים בממשלת הקיצוצים וההפרטות. העובדים זקוקים למנהיגות שתהיה מחויבת רק לעובדים, שתקבל ותתמוך בכל החלטת עובדים לשבות, להמשיך בשביתה, או לחתום או לא לחתום על הסכם. העובדים זקוקים למנהיגים שמקבלים את השכר הממוצע בענף שהם מייצגים ולא טיפה יותר! אסור לתת לראשי וועדים ואיגודים להיהפך לסמנכ"לים לכוח אדם! מי שמייצג אותנו, העובדים, חייב להישאר מחויב רק לעובדים.