ויהי אחרי הציונות

כנס של הכחשת השואה שהתקיים לאחרונה בטהרן הפנה בפעם נוספת את תשומת הלב שלנו לקשר מעניין בין שתי תופעות - תופעה של הכחשת השואה של העם היהודי ( שמוסווית לא פעם לצורה של דיון היסטורי מכובד או אפילו "שבירת המיתוסים) ושנאת ציונות ומדינת ישראל. הזיקה הזו מופיעה בהקשרים שונים ובתדירות גבוהה מכדי שניתן יהיה לייחס זאת למקריות. ספרו של אלחנן יקירה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה ההעברית, מוקדש לעיון בקשר בין שתי הסוגיות.

ספרו של יקירה הנו בעצם קובץ של שלש מסות שאין ביניהן רציפות של תוכן, אלא רק ציר משותף של נושא - קשר וזיקה בין הכחשת השואה ואנטי ציונות. יקירה טוען כי מבקריה הרבים של הציונות מתקיפים אותה על זילות השואה והשימוש הציני והמניפולטיבי בה לצרכי התעמולה הציונית כאשר למעשה ההיפך הוא הנכון. מבקריה של הציונות הם אלו המשתמשים בשואה על-מנת לנגח אותה, לא פעם תוך עיוות וסילוף של העובדות היסטוריות.

המסה הראשונה מוקדשת להכחשת השואה שהתפתחה בעיקר בחוגי השמאל הצרפתי האינטלקטואלי. היא שונה בכמה היבטים מהכחשת השואה של הימין האנטישמי המסורתי ויקירה מחדד את ההבדלים הללו על-מנת להדגיש שיש בפנינו תופעה חדשה. הכחשת השואה של השמאל אינה קשורה לאנטישמיות דווקא במובן של שנאה גזעית או דתית ליהודים. אחדים מהבולטים במכחישי השואה מן השמאל אף מגנים את האנטישמיות ומדגישים שעמדותיהם זוכות לתמיכה של חבריהם היהודים (אחד הבולטים ביניהם הוא הבלשן הנודע נועם חומסקי). מדובר אם כן במאבק מסוג אחר. זהו מאבק שהוא חלק מהתנגדות הפוסט-קולוניאלית, לפיה נתפסת ישראל כתוצר של הקולוניאליזם המערבי במזרח התיכון. יצור קולוניאלי זה המציא את המיתוס של השואה במטרה כפולה - גם כדי לפרוט על מיתרי המצפון האירופאי ולהקים מדינה ציונית וגם כדי להעלים באמצעות "נפנוף בשואה" את הסבל הנוראי שהוא גורם לפלשתינים על-ידי הכיבוש. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן בטענות של קומץ תמהונים מהשוליים החברתיים, אלא בטענה שנאמרת במלוא הכוח בכנסים האקדמיים המכובדים ביותר. הכחשת השואה משמשת את המתקפה על הלאומיות היהודית ובפרט על הציונות.

המסה השנייה דנה בהקשר הישראלי של הכחשת השואה. יקירה מדגיש כי בישראל לא מדובר פקפוק בהתרחשות ההיסטורית של השואה עצמה. יחד עם זאת, רבים באקדמיה הישראלית (וביניהם ניתן לציין את עידית זרטל, את בועז עברון, את יוסי גרודזינסקי ואת עדי אופיר) משתמשים אף הם בשואה על-מנת לקעקע את הלגיטימיות של הציונות. מטרתם היא פירוק (דה- קונסטרוקציה) של הסיפור הציוני ולשם כך הם תוקפים אותו באמצעות מגוון של טיעונים היסטוריים, היסטוריוגרפיים ופילוסופיים. חלק אומרים כי ישראל ראתה בפליטים של השואה "חומר אנושי טוב" בלבד ובכך ניצלה אותם. אחרים טוענים שהשואה קיבלה בתודעה הישראלית את הממד של הקדושה האולטימטיבית כמעט-דתית שאין לערער עליה ובכלל לא לדון בה באופן ביקורתי. וכמובן - הטענה העיקרית היא שבמדינת ישראל הפך השיח על השואה למקודש ומבוסס כולו על הטענה בדבר הייחודיות המוחלטת של השואה שאין ולא היה לה אח ורע בהיסטוריה. וזאת על-מנת לטשטש את העוולות של הכיבוש שישראל ממיטה על הפלשתינים.

המסה השלישית מוקדשת לדיון בחנה ארנדט, ספרה על משפט אייכמן והשפעתה על הזיקה שנוצרה בין שיח השואה לבין הביקורת על מדינת ישראל.

חשיבותו של הספק הוא בראש ובראשונה בחשיפת העניין וממדי החומרה שבו. נושא השואה הפך לבנאלי בתודעה של רבים מאיתנו. עבור רבים הוא גם כרוך במטענים רגשיים חזקים ביותר שקשה להתמודד איתם ביומיום. ייתכן שזו הסיבה לכך שרבים לא מודעים או לא שמים לב לכך שהטיעון של השואה הפך זה מכבר לקלף מרכזי בתעמולה האנטי ציונית. בנוסף, דפוסי השיח הפוסטמורדני האקדמי הם קשים ומסורבלים גם עבור הקורא הרגיל לעיין בספרות האקדמית. וכך מבלי משים נוצרה לה קואליציה משונה שכוללת בתוכה אנשי השמאל הצרפתי הקיצוני, אינטלקטואלים פלשתינים, שמאל ישראלי פוסט ציוני, שמאל יהודי עולמי ואף מקומם של החרדים הקיצוניים לא נפקד. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לנתק בין השואה לבין הלאומיות היהודית ובין שתי אלו לבין הציונות ומדינת ישראל.

רצף של הטיעונים כפי שיקירה מתווה בספרו נע מן הטענה שלא היו בנמצא כלל תאי הגזים במחנות, דרך הטענה שהשואה אינה ייחודית ומסתירה את הכיבוש ואת הרוע הציוני ועד הטענה שלא הייתה לה למדינת ישראל הזכות לשפוט את אייכמן. הסכנה שבדבר גדולה כיוון שזהו המקרה היחיד אולי שבו הביקורת על מדיניות ממשלתית מסוימת בעבר או בהווה מהווה תשתית לדה-לגיטימציה מוחלטת לעצם קיומה של אותה מדינה. הדבר לא קורה כשמבקרים למשל את צרפת על שלטונה באלג'יריה או את ארה"ב על יחסה לאינדיאנים. הדברים מגיעים עד כדי כך שכל ניסיון - ויהיה האישי והתמים ביותר - לכרוך את החוויה הלאומית היהודית והציונית עם השואה נתקל בבוז אדיר ובהאשמות של שיתוף הפעולה לפולחן השואה, ניצול ציני שלה וכמובן, הכיבוש.

עד כדי כך מגיעים הדברים שאפילו סיפורה של אלונה פרנקל על ילדה פליטת השואה העולה לארץ מעלה את חמתו של יצחק לאור להשחית. ובעיקר - כל המשתתפים בדבר - מי בשקט ומי ברעש, מי בכתיבה אקדמית מכובדת ומי בפובליציסטיקה חדת לשון ומי בהפגנות הסוערות - מגיעים לאותה המסקנה: אין למדינת ישראל זכות קיום מוסרית. אין לציונות תוקף מוסרי. וכמובן, הציונות הפכה כיום לסמל האמיתי של הרוע האולטימטיבי והכיבוש הוא השואה האמיתית של ימינו. לכן כפי שהחובה להילחם בנאציזם הייתה מוטלת על כל אדם מוסרי - כיום חובתו היא להילחם במדינת ישראל ובציונות. הדיונו העשיר נוגע יקירה בשאלות רבות וחשובות - כגון פילוסופיה של מוסר והגדרת הרוע, לגיטימיות של השוואות ומטפורות השאולות מתחום השואה, מושג הבנאליות של הרוע, היחס בין היסטוריה ואידיאולוגיה וכו".

ברם, נראה שבזאת נמצאת גם הבעיה העיקרית בספרו של יקירה. לאורך קריאת הספר הולכת ומתגברת התחושה של ניסיון לתפוס את המרובה - ואולי מרובה מדי. המסות נוגעות בהמון תחומים: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, פילוסופיה של המוסר, מחקר פוסט קולוניאלי וכו'. כל אחד מן התחומים הללו מגיע לו להיות נידון בזכות עצמו. קוצר היריעה היחסי אינו מאפשר גם דיון מפורט ופריסת הרקע התיאורטי לכל סוגיה ולכן נוצרת תחושה של "קפיצות" מנושא לנושא ללא בירור יסודי של כל סוגיה בפני עצמה. כך למשל, הנושא של שימוש ראוי ושאינו ראוי במטאפורות הקשורות לשואה הוא נושא שעולה שוב ושוב בדיון הציבורי הישראלי וראוי היה להקדיש לו דיון נפרד ולא להזכירו אגב אורחא. כמו כן הטענה לקשר בין הפריחה של הכחשת השואה בצרפת דווקא לזיכרון ההיסטורי הצרפתי, הכולל את החרפה של ממשלת וישי ואת הקולוניאליזם באלזיריה ובין שני אלו לבין הפוסט מודרניות והדקונסטרוקציה. וזהי טענה מעניינת, אך זוקקת מטבעה דיון מעמיק יותר מכמה עמודים.

התחושה של חוסר הרציפות בספר מתעצמת לנוכח אי האחידות הסגנונית של הספר ושל המסות שנעה בין הדיון הפילוסופי העתיר ז'ארגון מקצועי לבין הפולמוס הכמעט-פובליציסטי. קשה למצות במסגרת אחת את הדיון במכלול הטיעונים הפילוסופיים של עדי אופיר, למשל, ובאותה הנשימה גם להגן על ההיסטוריוגרפיה הציונית, הספרות של השואה ולהעיר הערות כלליות על הסגנון. הספר גולש יותר מפעם אחת להערות לגופו של אדם - או לגוף כתיבתו של אדם מבלי לנמק מדוע היא "גרועה" "שטחית" או "אין בה כל חידוש". לעיתים נגרר יקירה אף לצחצחות לשון ווכחניות מיותרות שבולטות במיוחד לעין נוכח הנזיפות החוזרות שלו שהוא נוזף ביריביו כאשר הוא מאשים אותם ברדידות ובמתקפות שאינן ראויות. עלי להודות, למשל, שהשילוב של חנה ארנדט בהקשר של הכחשת השואה נותר בלתי משכנע בעיניי, אלא אם כן אנו מותחים את ההגדרה הזאת על כל ביקורת כלפי ישראל שהשואה משולחבת בה באופן כלשהו, ואף זה דורש ראיה כמובן. נוצרת תחושה שיקירה פשוט נוטל את כל מה שנקרה לידו כדי להטיל אותו באנשים עליהם הוא חולק. ואם כבר מדובר בספר מולמד- ההעדר של מפתחות האישים והעניינים, ביבליוגרפיה מסודרת ורשימת קריאה מומלצת לפי פרקים מזדקרים לעין ומקשים על הקריאה עוד יותר.

בכל אופן, גם אם מדובר במפעל עם סדר ותכנון לקוי, זהו ללא ספק מפעל חשוב. אחד הדברים שבולטים בספר הוא גוף מרשים ביותר של הכתיבה ההיסטורית הציונית על השואה, המצטיינת בהיקף ובעומק שלה. מדובר בכתיבה שלא נופלת במאומה לא מכמות ולא מאיכות של הכתיבה ה"מפרקת-נראטיבים" למיניה. ספרו של יקירה הוא בגדר של קריאה להמשך של הפעולה בנושא - קרי של כתיבה היסטורית, היסטוריוגרפית, פילוסופית וספרותית ופובליציסטית שתתמודד בעומק הראוי עם המתקפות האינטלקטואליות האנטי ציוניות. חשוב שאנשי המחקר מן הימין ומן השמאל הציוני יחד יאזינו לקריאה הזו.