מודעות של נתינה

(שמות כה): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי: ג וְזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

בפרשת משפטים ראינו "כי המשפט לאלוקים הוא" וכל ניסיון להשליט חוקים שנסמכים על השכל האנושי כמקור סמכות, אפילו אם הם מתאימים למה שכתוב בתורה, מובילים לחורבן. אבל עדיין יש לברר מה קורה כאשר נטיות הלב הן חיוביות והאדם רוצה לעשות מעשה טוב, לתת תרומה למשל, האם גם אז יש חשיבות למניע? האם זה משנה את איכות המעשה? האם נטיית-לב חיובית עלולה להדרדר למעשים שליליים ואף לתהליכי חורבן, כפי שזה קורה לתוצרי התבונה האנושית?

(רש"י): ויקחו לי תרומה. 'לי' לשמי:

ובעברית פשוטה: גם תרומה, תוצר של נדיבות אנושית, צריכה להיות לשם ה'; כלומר מפני שה' ציווה. מדוע?

(רבנו בחיי): מה שהזכיר בכאן שלש תרומות, ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרומם (נברא) בהם, והם החכמה והתבונה והדעת; כענין שכתוב (משלי ג') 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו', ונרמז במעשה המשכן לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם ומפני זה הזכיר בכאן ג' תרומות כנגדם.

ומהי תכלית בריאת העולם?

(שמעוני): אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים.

התרומה המבוקשת כאן נועדה לבניית המשכן וכליו: ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(אבן עזרא): נקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש:

המשך הגילויים של מעמד הר סיני

(רמב"ן): וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני (בגלוי) שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים 'וכבוד ה' מלא את המשכן' כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נִדְבַּר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו':

בשכל האנושי, טבעי שעושים אבחנה בין רוחניות לגשמיות; בין השמים ובין הארץ; בין העולמות העליונים לתחתונים. אבל לא זה מה שהתורה רוצה מאיתנו; המטרה היא חיבור העליונים והתחתונים כך שגם ברבדים הכי תחתונים תשלוט הקדושה.

במעמד הר סיני נוצר חיבור בין העליונים לתחתונים כאשר ה' ירד על הר סיני ומשה עלה אל האלוקים. עשרת המצוות שקיבלנו בקולות וברקים באותו מעמד, הן אבטיפוס לכל מצוות התורה והן מתחלקות לשתים: בצד ימין כתובות המצוות שבין אדם למקום ובצד שמאל המצוות שבין אדם לחברו; ללמדנו, כי כולן ממצַוֶה אחד ניתנו ולכולן ערך שווה מצד קיום מצוות המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

רוב מוחלט של מצוות התורה הן בדברים גשמיים ואף ברבדים הנמוכים שבנפש האדם; דיני גנב, גזלן וכדומה, כפי שראינו בפרשת משפטים. כאשר אנו מקיימים מצווה כי כך ציווה ה', אנו עושים בכך חיבור בין הרוחניות של המצַוֶה (ושלנו) לבין הגשמיות המיוצגת בחפץ בו נעשית המצווה, ובכך מרוממים את עצמנו אל עבר המצַוֶה.

המשכן (ואחריו המקדש) נועד להשכין את הקדושה העליונה בעולם הגשמי בו אנו חיים וזה מתחיל כבר בשלב התרומות למשכן, לתרום במודעות של 'לי לשמי' ובכך להשליט את הרוח על החומר.

תירגול והפנמה

שלוש פעמים מוזכרת 'תרומה' בהוראת ה' למשה; ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה; שלוש פעמים כנגד שלושת חלקי השכל האנושי: חכמה, בינה, דעת; אלה שלושה מושגים בהם נברא העולם (כמצוטט לעיל מרבנו בחיי) והם גם המרכיבים את שכל האדם; הם ממוקמים באזורים שונים של המוח ומתקיימים ביניהם קשרים היוצרים את המודעות האנושית. השאלה היא עד כמה משפיע ושולט השכל על הרגשות ועל הנטיות הטבעיות של האדם; הניסיון מלמד כי האדם הוא יצור רגשי בעיקרו; נטיותיו המולדות או הנרכשות הן המכתיבות את דעותיו ואת כל דרך התנהלותו, ולאו דוקא השכל.

איסוף התרומות ('לי לשמי'), בניית המקדש והעבודה היומיומית בו נועדו לסגל לאדם מודעות אלוקית; מודעות שכולנו שווים בפני הבורא יתברך; שניתן וצריך לקדש את הגשמיות; שהקדושה העליונה שורה בבית המקדש ומאפשרת לכל יהודי להתעלות מחומריותו אל הרוחניות והקדושה במאמץ קל יחסית.

(כ"ק אדמו"ר הרש"ב, המשך תערב, חלק ב, תתפ"ד): דהנה 'תרומה' הוא לשון הפרשה והבדלה וגם לשון רוממות כו';

שתי משמעויות במונח אחד כי על ידי שמבדילים חפץ ומקצים אותו לקדושה, על ידי זה מרוממים אותו מסתם חפץ לחפץ של קדושה. בכך מתעלה גם נותן התרומה ומתרומם למדרגה של קדושה שהרי פעולתו היא שגרמה לחפץ להיות קדוש.

בשלב התרומה, כל ישראל שווים. יש שלוש תרומות; בשתים הסכום הוא אחיד לכל ישראל, מחצית השקל, ואחת "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"; ללמדנו כי בקשר שלנו עם רבונו של עולם, הבסיס הוא שווה לכל יהודי; ההבדלים אם ישנם, הם תוצר של מדת ההשקעה שכל אחד משקיע בקשר שלו עם הבורא יתברך. ככל שעולה ומופנמת המודעות של 'לי לשמי' כך האדם חווה קשר עמוק יותר ומיידי יותר לבוראו. מבחינתו של הנוהג כך, מעמד הר סיני זו חוויה נמשכת; זה לא משהו שהיה פעם אם בכלל.

המורמים מעם

הנבחרים בעם ישראל, הכהנים והלוויים, נבחרו לשרת בקודש; אבל בחירתם, כמו בחירת עם ישראל בכלל היא לתוספת חובות ולאו דוקא לתוספת זכויות. המשרתים בקודש מייצגים את כלל ישראל והם מחוייבים להיות מודעים כל הזמן לעובדת היותם שליחי ציבור. כהן או לוי מנועים לחלוטין מלנצל את מעמדם לקבלת טובות הנאה; אם אינם עומדים בכך, אם מישהו נכשל בניצול מעמדו הבכיר לכאורה, הוא נענש קשות ע"י הקודש העליון השוכן בבית המקדש. היו דברים כאלה בעם ישראל; הסיפור הראשון והמפורסם ביותר הוא סיפורם של בני עלי (שמואל א, ב), אבל ככלל, המשרתים בקודש עשו מלאכתם נאמנה בזכרם תמיד כי נבחרו לשרת ולא לקבל כיבודים או טובות הנאה.

יש הרבה אנשים עם נטיה טבעית להעניק שירות; מי שבוחר במקצוע הרפואה למשל, שלא לדבר על עבודה סוציאלית, בדרך כלל אלה אנשים בעלי נטיות חזקות להעניק שירות, להיטיב לזולת. יש גם עסקני ציבור שהגיעו לכך עקב נטייתם הטבעית לתת שירות; אפשר להניח במדה גדולה של וודאות כי רובם ככולם מאמינים שהם אכן מעניקים שירות שאיש מלבדם אינו מסוגל להעניק.

הם ניחנו בנטייה חיובית כל כך ואף הגיעו למעמד המאפשר להם לפעול על פי נטיית לבם, לשרת את עם ישראל בארץ ישראל; אז למה זה לא מצליח? למה כל דבר טוב שהם מנסים לעשות יוצא הפוך? למה נדמה לכולנו שהם דואגים רק לעצמם? ואיך זה שהם לא ממש מסכימים איתנו וטוענים שהם בסדר גמור, תודה. זה רק המצב שהוא בעייתי, אבל הם בסדר גמור? יכול להיות שהרימו את עצמם כל כך גבוה עד שלא מצליחים לראות אותנו?

אכן, זו התוצאה הבלתי נמנעת כאשר חסרה המודעות של 'לי לשמי'. רק מודעות זו, נותנת סיכוי למשרת ציבור שלא לפול לשחיתות; חייבים לחזור למודעות זו ולהחזיר אליה את משרתי הציבור שלנו. אפשר להתחיל להתקשר אליהם.

ושיהיה רק טוב ליהודים.