עם נולד בפסח |
לקראת חג הפסח: כמה הרהורים על ההיסטוריה של עם ישראל
בשלושת השבועות, שמתחילים בפסח, מתגלמת, בעיני, כל ההיסטוריה היהודית - מימי קדם ועד ימינו.
בערב פסח - י"ד בניסן - יצא העם היהודי מעבדות מצרים לחירות, ביד חזקה ובזרוע נטויה. במהלך מוזר של ניווט מסובך במדבר סיני הוא הגיע לארץ המובטחת ממזרח.
שבועיים לאחר מכן - בכ"ז בניסן תש"ג - נפל גטו ורשה לאחר מרד מזוין. כשמונה מאות יהודים, לוחמים מיואשים, עשו את מה שאף אחד לא ציפה: הם התנגדו בכוח לגרמנים - עד שהנאצים הכריעום בלחימה מרה ועיקשת.
כעבור שבוע - בה' באייר תש"ח - הוקמה המדינה.
העִברים - עם העבדים, ששועבד במצרים - יצאו למדבר בעקבות מנהיגם, נביא מגמגם, שהגיע אליהם מהמדבר, והפכו שם ממשפחה מורחבת לעם. ממצרים הם נדדו, נאבקו, לחמו, ולבסוף התנחלו בארצם, שלא הבטיחה להם רגיעה ושלווה - עד שאיבדוה בסכלותם.
הרמב"ם אומר באיגרתו ליהודי מונטפיה, שהבית השני חרב משום שבני הדור לא למדו הלכות מלחמה.
שלוש השבועות
שלושת שבועות "בין המצרים" חלפו משהובקעה חומת ירושלים (י"ז בתמוז) עד שחרב בית-המקדש (ט' באב).
האגדה מספרת, שכשיצאו ישראל לגלות, עם חורבן הבית השני, השביעם הקדוש-ברוך-הוא שתי שבועות:
ואילו את הגויים השביע הקב"ה, שלא יענו את היהודים יתר על המידה.
אגדה זו (כתובות ק"י-קי"א) נתפסת כאידיאולוגיה של פאסיוויות יהודית, האוסרת אפילו על יישוב ארץ-ישראל - עד שיגיע המשיח.
מתוך הגלות נוצרה הוויה חדשה של העם היהודי, שחי ללא מולדת, תוך שהוא נוצר את זיכרון מולדתו ההיסטורית בקרבו.
"כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופייה.
עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה בת שנות אלפיים,
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים".
כתב נפתלי הרץ אימבר בשנת 1886 - כעשר שנים לפני שהרצל הקים את התנועה הציונית - ושירו התקווה הפך (בעיבודים מסוימים) להמנון התנועה הציונית והמדינה.
כיום קשה להבין האם גלות וחוסר חירות הינו המצב הטבעי של העם היהודי, או אנומליה.
המרד הגדול
כידוע, לא נשמרו האיסורים על עלייה בחומה ועל שעבוד-יתר. מתוך כך הגענו לשיא השעבוד - לשואה.
דווקא בערב פסח תש"ג (תשעה-עשר באפריל 1943), נכנס כוח שריון וחיל רגלים גרמני, שמנה כאלפיים חיילים, לגטו ורשה לחסלו. לחימת הגרמנים במורדי הגטו נמשכה כשלושה שבועות, עד שהבונקר הראשי ברחוב מילא 18 נפל בשמונה במאי. לחימת הגטו פסקה רק ב-24 במאי. לפי הדיווח הנאצי, רק ביוני השתרר שקט בחזית גטו ורשה.
מתוך ההריסות ומהחורבן קמה מדינת ישראל.
והגדת לבנך
אחת מהמצוות בפסח הנה, "והִגדת לבנך", שעליה מבוססת ההגדה של פסח.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.
"לפיכך,
"אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה:
הוציאנו מעבדות לחירות
מיגון לשמחה
מאבל ליום טוב
ומאפלה לאור גדול
ומשעבוד לגאולה
ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
בעצם, תמציתו של סדר פסח במשפט הנהדר, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לעומת זאת, על הבן הרשע, המתריס, "מה העבודה הזאת לכם?", נאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם, לא היה נגאל".
בסיכום נורא כל ההיסטוריה היהודית מונחת לפנינו מתומצתת בשלושה שבועות. היא נעה מחירות לשעבוד ולעצמאות. כל אחת מאבני-הדרך חשובה, ואין לוותר עליה.
לכן, אני חוגג בשמחה את סדר פסח, ונהנה מהמצות מהחרוסת, מהמרור ומקיום מצוות "והגדת לבנך".
את הפסח - כמו את כל חגי ישראל - אני חוגג כשאני נוצר בזיכרוני את משפחתי - את המעטים, שזכו להגיע ארצה, ואת הרבים, שאבדו בגולה. איני מסב לסדר לבדי, בחיק משפחתי המצומצמת. על שולחני מסובים אבותי וכל צאצאיהם - שבט נכבד של כהנים, שהורישו לי זכויות, חובות ואת הזיקה למסורתם-מסורתי. אני פותח ביין, ועובר למצה, לפסח ולמרור. בין לבין, אני משוחח עם אבותי ועם אבות-אבותי. לפעמים אני החכם, לפעמים - רשע, ולעתים - תם. במשפחתי - ועל כך היתה גאוות אבי - לא היו מי שלא ידעו לשאול.
לפעמים אני תמה, כיצד הם - מי שלא הכרתי - חגגו את הפסח? ואני מנסה להתכוון לדרכם, לפי מה שלימדני אבי - בתקווה, שמעשי לרוחם.
פסח - כמו שאר חגי ישראל - הינו זמן של חיבור ביני לבין אבותי, ביני לבין אחי, בני עמי. פסח - כמו שאר חגי ישראל - יוצר את הרצף בין אבותי הכהנים בסרגוסה, לבין אבותי הכהנים בפולין ולבין צאצאיהם בארץ, בארצות-הברית ובשאר הגלויות - היסטוריה כתובה של כאלף שנה, המתבססת על מסורת מפוארת וארוכת-שנים.
לא רק אני חוגג את הפסח. עם שלם חוגג יחד את החג במסורת הישנה של "קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד ... צפון, ברך, הלל ונרצה", ונזכר בימי עבדותו, בימי חירותו, בימי שעבודו ובימי עצמאותו.
בעוד שבועיים נציין שוב את יום השואה, ושבוע אחריו - את יום העצמאות.
וחוזר חלילה.
זה גורלנו, וזו ההיסטוריה שלנו.
בערב פסח - י"ד בניסן - יצא העם היהודי מעבדות מצרים לחירות, ביד חזקה ובזרוע נטויה. במהלך מוזר של ניווט מסובך במדבר סיני הוא הגיע לארץ המובטחת ממזרח.
שבועיים לאחר מכן - בכ"ז בניסן תש"ג - נפל גטו ורשה לאחר מרד מזוין. כשמונה מאות יהודים, לוחמים מיואשים, עשו את מה שאף אחד לא ציפה: הם התנגדו בכוח לגרמנים - עד שהנאצים הכריעום בלחימה מרה ועיקשת.
כעבור שבוע - בה' באייר תש"ח - הוקמה המדינה.
העִברים - עם העבדים, ששועבד במצרים - יצאו למדבר בעקבות מנהיגם, נביא מגמגם, שהגיע אליהם מהמדבר, והפכו שם ממשפחה מורחבת לעם. ממצרים הם נדדו, נאבקו, לחמו, ולבסוף התנחלו בארצם, שלא הבטיחה להם רגיעה ושלווה - עד שאיבדוה בסכלותם.
הרמב"ם אומר באיגרתו ליהודי מונטפיה, שהבית השני חרב משום שבני הדור לא למדו הלכות מלחמה.
שלוש השבועות
שלושת שבועות "בין המצרים" חלפו משהובקעה חומת ירושלים (י"ז בתמוז) עד שחרב בית-המקדש (ט' באב).
האגדה מספרת, שכשיצאו ישראל לגלות, עם חורבן הבית השני, השביעם הקדוש-ברוך-הוא שתי שבועות:
- שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעלו כגוף אחד לארץ-ישראל, עד שיקבלו אישור)
- שלא ימרדו באומות העולם, המשעבדות אותם בגלותם ברחבי העולם.
ואילו את הגויים השביע הקב"ה, שלא יענו את היהודים יתר על המידה.
אגדה זו (כתובות ק"י-קי"א) נתפסת כאידיאולוגיה של פאסיוויות יהודית, האוסרת אפילו על יישוב ארץ-ישראל - עד שיגיע המשיח.
מתוך הגלות נוצרה הוויה חדשה של העם היהודי, שחי ללא מולדת, תוך שהוא נוצר את זיכרון מולדתו ההיסטורית בקרבו.
"כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופייה.
עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה בת שנות אלפיים,
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים".
כתב נפתלי הרץ אימבר בשנת 1886 - כעשר שנים לפני שהרצל הקים את התנועה הציונית - ושירו התקווה הפך (בעיבודים מסוימים) להמנון התנועה הציונית והמדינה.
כיום קשה להבין האם גלות וחוסר חירות הינו המצב הטבעי של העם היהודי, או אנומליה.
המרד הגדול
כידוע, לא נשמרו האיסורים על עלייה בחומה ועל שעבוד-יתר. מתוך כך הגענו לשיא השעבוד - לשואה.
דווקא בערב פסח תש"ג (תשעה-עשר באפריל 1943), נכנס כוח שריון וחיל רגלים גרמני, שמנה כאלפיים חיילים, לגטו ורשה לחסלו. לחימת הגרמנים במורדי הגטו נמשכה כשלושה שבועות, עד שהבונקר הראשי ברחוב מילא 18 נפל בשמונה במאי. לחימת הגטו פסקה רק ב-24 במאי. לפי הדיווח הנאצי, רק ביוני השתרר שקט בחזית גטו ורשה.
מתוך ההריסות ומהחורבן קמה מדינת ישראל.
והגדת לבנך
אחת מהמצוות בפסח הנה, "והִגדת לבנך", שעליה מבוססת ההגדה של פסח.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.
"לפיכך,
"אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה:
הוציאנו מעבדות לחירות
מיגון לשמחה
מאבל ליום טוב
ומאפלה לאור גדול
ומשעבוד לגאולה
ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
בעצם, תמציתו של סדר פסח במשפט הנהדר, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לעומת זאת, על הבן הרשע, המתריס, "מה העבודה הזאת לכם?", נאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם, לא היה נגאל".
בסיכום נורא כל ההיסטוריה היהודית מונחת לפנינו מתומצתת בשלושה שבועות. היא נעה מחירות לשעבוד ולעצמאות. כל אחת מאבני-הדרך חשובה, ואין לוותר עליה.
לכן, אני חוגג בשמחה את סדר פסח, ונהנה מהמצות מהחרוסת, מהמרור ומקיום מצוות "והגדת לבנך".
את הפסח - כמו את כל חגי ישראל - אני חוגג כשאני נוצר בזיכרוני את משפחתי - את המעטים, שזכו להגיע ארצה, ואת הרבים, שאבדו בגולה. איני מסב לסדר לבדי, בחיק משפחתי המצומצמת. על שולחני מסובים אבותי וכל צאצאיהם - שבט נכבד של כהנים, שהורישו לי זכויות, חובות ואת הזיקה למסורתם-מסורתי. אני פותח ביין, ועובר למצה, לפסח ולמרור. בין לבין, אני משוחח עם אבותי ועם אבות-אבותי. לפעמים אני החכם, לפעמים - רשע, ולעתים - תם. במשפחתי - ועל כך היתה גאוות אבי - לא היו מי שלא ידעו לשאול.
לפעמים אני תמה, כיצד הם - מי שלא הכרתי - חגגו את הפסח? ואני מנסה להתכוון לדרכם, לפי מה שלימדני אבי - בתקווה, שמעשי לרוחם.
פסח - כמו שאר חגי ישראל - הינו זמן של חיבור ביני לבין אבותי, ביני לבין אחי, בני עמי. פסח - כמו שאר חגי ישראל - יוצר את הרצף בין אבותי הכהנים בסרגוסה, לבין אבותי הכהנים בפולין ולבין צאצאיהם בארץ, בארצות-הברית ובשאר הגלויות - היסטוריה כתובה של כאלף שנה, המתבססת על מסורת מפוארת וארוכת-שנים.
לא רק אני חוגג את הפסח. עם שלם חוגג יחד את החג במסורת הישנה של "קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד ... צפון, ברך, הלל ונרצה", ונזכר בימי עבדותו, בימי חירותו, בימי שעבודו ובימי עצמאותו.
בעוד שבועיים נציין שוב את יום השואה, ושבוע אחריו - את יום העצמאות.
וחוזר חלילה.
זה גורלנו, וזו ההיסטוריה שלנו.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| עם נולד בפסח |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

