חיטים משמיים

ימים קשים באו על הישוב היהודי בעיר הקודש ירושלים לפני כ-150 שנה. שנת בצורת פקדה את כל ארץ ישראל, "השמים כברזל והארץ כנחושה". אפילו סופת גשם אחת לא הרעיפה, עץ השדה לא נתן פריו, כל עשב מוריק לא נראה וכל גבעול תבואה לא נמצא. לילדים לא נמצא תמיד אוכל משביע, וההורים רעדו מעצם המחשבה על הרעב הצפוי.

הבצורת החלה לתת את אותותיה, המחסור הורגש ובעקבותיו היוקר. מחיר 1 ק"ג קמח האמיר ל 5 דינרי זהב ובנוסף כמעט לא ניתן היה להשיגו. מעט התבואה של אשתקד כבר נאכלה והרעב נשקף מהלחיים הנפולות. אימת הבאות ניבטת היתה מהעיניים הכבויות. יהודי ירושלים היו מודאגים לא רק בגלל הרעב שפגע בהם בכל חריפותו, אלא גם בגלל חג הפסח הקרב ובא: שאלת השאלות היתה שאלת המצות: מהיכן יקחו חיטה שמורה משעת קצירה לאפיית מצה שמורה לליל הסדר?

בשנים כסדרן, משמגיע זמן קציר חיטים, יוצאים הנכבדים וראשי הקהל אל השדות וקוצרים ברינה את החיטה. אחרי כן מביאים את החיטים העירה ומאחסנים אותן במחסנים השומרים עליהם שמור היטב מפני הגשם והטחב. בחלוף חג הפורים מוציאים וטוחנים אותן, והקמח מתחלק בין התושבים היהודים.

אך בשנה זו, כלל לא היה קציר. רק קוצים ודרדרים היו בשדות. "אם אין חיטה אין קמח", אמר ספק בלצון ספק בייאוש יצחק האופה. עצב ניכר בפניו האדומות והוא הוסיף: "אם אין חיטה שמורה, לא יהיה קמח שמורה והציבור ייאלץ להסתפק בלית ברירה במצות רגילות". אהרן הסנדלר סילסל את פאותיו ואמר: "מי חושב על מצה שמורה? ספק גדול אם יהיו לנו מצות רגילות, ספק גדול! , יש עוד מעט חיטה בארץ, אבל דמיה יקרים ביותר וקופת הקהל ריקה". ואכן עבר חלף לו "שוק החיטים" ומחסני החיטה של הקהל נשארו ריקים.

בימים ההם, עמד בראש העדה בירושלים רבי ישראל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנא זצ"ל. הוא התהלך מודאג, פניו קודרים וגבו שחוח מכובד הדאגה הרובצת עליו. כבר עברו עליו תקופות קשות ורבות, אבל דומה שתקופה קשה כזאת עוד לא ראה. הוא קיווה בסתר ליבו שאולי עוד תבוא עזרה מיהודי חוץ לארץ. לא אחת הראו הללו את מסירותם לאחיהם יושבי ארץ הקודש. יהודי חוץ לארץ תמיד ראו בבני התורה שקבעו את משכנם בארץ ישראל כשליחיהם בקיום מצוות יישוב הארץ ותמיד שמחו לעזור. ברם, האם תבוא העזרה מבעוד מועד? האם יספיקו יהודי ירושלים לקנות חיטה למצות בזמן?

הימים חלפו במהירות הבזק ושום פתרון לא נראה באופק. הייאוש החל מקנן בליבם של יהודי ירושלים ורק רבי ישראל המשיך להאמין ולצפות לישועה, "ישועת השם כהרף עין" היה המשפט השגור בפיו יותר מכל.

בערבו של יום בהיר אחד, שמע פתאום רבי ישראל פעמוני גמלים מקישים סמוך לביתו. הוא ניגש אל החלון וראה שיירה של גמלים עמוסים שקי תבואה, ובראש השיירה צועד ערבי אחד. בטרם הספיק רבי ישראל להתבונן מהיכן באה לכאן שיירה עם תבואה, כבר היה הערבי בתוך ביתו. הערבי פתח ושאל: "האם אתה הראש של היהודים בירושלים? הצטבר אצלי מלאי גדול של חיטה, וביודעי שהיהודים זקוקים לחיטים למצות עבור הפסח, הבאתי הנה את החיטים. חושב אני שאתם תקנו אותן ממני במחיר הוגן".

התדהמה ניכרה בפניו של רבי ישראל, אך הוא התעשת מהר וענה: "אנו צריכים חיטים והיינו קונים ברצון את מרכולתך, אבל אין לנו במה לשלם כי קופת הקהל ריקה לגמרי!".

הרהר הערבי ואמר: "אני מוכן להמתין לכסף. בטוח אני שאתם תשלמו".
אמר לו רבי ישראל: "אם כן, קבע מועד לתשלום".

"בערב פסח" ענה הערבי, "ועכשיו פתחו את מחסני התבואה שלכם ואני מצווה את רוכבי הגמלים שלי לפרוק את מטען התבואה".

המחסנים שעמדו בסמוך לביתו של הרב נפתחו לרווחה, והערבים החלו לפרוק במהירות את התבואה ולהכניסה למחסנים. יהודים רבים שמיהרו להתאסף במקום, עזרו להם בפריקה ובהטענה.

בתוך כך החשיך היום, ורבי ישראל הלך לביתו להביא נרות להאיר לערבים בעבודתם, אולם, כשחזר, לא היה כל זכר לערבים ולגמליהם.

רבי ישראל סקר בשמחה את המחסנים המלאים. אבל מוחו קדח מהמחשבה כיצד יהיה בידו לשלם לערבי עבור החיטים. הערבי נעלם ורבי ישראל שם לב שעדיין הם לא סגרו את נושא מחיר התבואה. מי יודע אם הוא לא יבקש מחיר מופרז שיעלה על גבול האפשרות שלו לשלם? רבי ישראל התחיל לעשות מאמצים להשיג סכומי כסף גדולים. הוא פנה פעם נוספת במכתבים ליהודי חוץ לארץ בבקשת עזרה דחופה.

יהודי התפוצות לא אכזבו גם הפעם והעזרה באה. "כל ישראל ערבים זה לזה", בייחוד בחג פסח, חג האחדות, המועד שבו יצאו בני ישראל מעבדות לחרות והפכו לעם. בטרם הגיע מועד התשלום היה כבר צרור הכסף מוכן בידו של רבי ישראל לשלם לערבי עבור חיטיו.

החיטה במחסני הקהל היתה דיה והותר. לכל אחד חילקו חיטים למצות לפי מכסת נפשות ביתו, ועוד נשאר במחסנים לחלק תבואה גם לאחר הפסח.

ערב חג הפסח הגיע. בעת שכל יהודי ירושלים הלכו כמנהגם אל הכותל המערבי, נשאר רבי ישראל בביתו. הוא ציפה למוכר הערבי שיבוא לקבל את דמי חיטיו. היום כבר פנה לערוב, אך הערבי לא בא. במשך השנים שמר רבי ישראל על צרור הכסף עבור הערבי בעל החיטים, אבל במשך כל הזמן הזה לא ראה ולא שמע על אודותיו דבר.

כשהגיעה שעתו של רבי ישראל להסתלק מן העולם. קרא לחתנו ואמר לו: "את צרור הכסף הזה החזקתי תמיד מוכן בידי בכדי לשלם לערבי שהביא לנו את החיטים באותה שנת בצורת. יהא הצרור הזה שמור ולא יגעו בו עד תקופה של עשר שנים, אולי יבוא הערבי במשך זמן זה לתבוע את כספו. באם יעבור הזמן הנקוב ולא יבוא, יוכלו להשתמש בכסף הזה לפרנס בו עניים, ומפני דרכי שלום יפרנסו גם את עניי ירושלים הערבים".

אותו ערבי מסתורי אשר הופיע ונעלם בנסיבות פלאיות, לא חזר לעולם לדרוש את כספו. מי היה אותו ערבי פלאי (אולי אליהו הנביא?) ומה היה טיבו לא נודע עד היום הזה. דבר אחד ברור: הוא היה שליח טוב לדבר מצווה.


קוראים נכבדים, גם במצב הכי קשה אסור להתייאש ולאבד תקווה, אלא צריך לעשות השתדלות ולקוות לטוב. חז"ל אמרו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

עולמנו המופלא, לאחר שנוצר בשלמות, מונהג בדרך הטבע. אבל יש גם דברים שהם מעל הטבע. יש ניסים גלויים ויש ארועים בולטים כמו קריעת ים סוף, אבל צריך לדעת שכל החיים שלנו עלי חלד הם נס אחד גדול. לו נתבונן בעמקות ובחדווה בנפלאות הבריאה נבחין בהרבה "ניסים" שמתחבאים בטבע.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה...", גם העובדה שהשמש זורחת כל יום, מאירה ומחממת בדיוק בעוצמה הדרושה, גם העובדה שאנחנו מתעוררים בבקר חיים, זה נס. צריך רק להפנים את זה.

"על ניסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת, ערב ובקר וצהריים"

פסח כשר ושמח, לכם ולבני משפחותיכם

באהבה, עצמון מינס