הרגע המעצב שלי עם ברנע

לפעמים, כל הניתוחים המלומדים של מצבים ואנשים מתגמדים לעומת רגעים של אמת בהם העין צדה ומצלמת את מה שהיא רואה והאוזן קולטת את דקויות הקול המשתנה ומחליף צלילים במשפט אחד, גם בשיחת טלפון.

כך למשל, כדי להבהיר, רגע באחת מישיבות סיעת הליכוד בכנסת. אהוד אולמרט ואברהם הירשזון היו אז שם. אריאל שרון ישב בראש השולחן. אולמרט נכנס באיחור קל. הירשזון קם מיד ממקומו כדי לעדכן את הבוס. לחש לו באוזן מהר וצמוד את מה שהיה צריך לדווח. ראיתי תמונת ברית פוליטית, עם חלוקת תפקידים, עם מתאם מלא בשיטות הפעולה. שווה יותר מאלף מילים.

אך הנושא הוא הרגע המעצב שלי עם נחום ברנע. נזכרתי בו אחרי שראיתי כי ברנע הקרין את מכובדותו על פתיחת מוסד אקדמי חדש לתקשורת וזה מצידו עיטר אותו באות הערכה נוסף. הרגע הוא אסיפת כתבים בסניף ירושלים של ידיעות אחרונות, מפגש עם העורך החדש, רפי גינת.

הכתבים, מתוחים ונרגשים מעט נוכח הבוס החדש שלא הירבה בדברים, קלטו מיד כי גינת מחפש עם כניסתו לחדר את קירבתו של ברנע. מחפש - ומקבל. הובן ונרשם: ברנע מעניק לגינת תעודת הכשר. הוא התקבל כצ'יף. נקלט על-ידי "בכירי המערכת". אולי היתה זאת קליטה על-תנאי - אבל האיש שארנון מוזס רצה בו - התקבל.

הכתבים בחדר קלטו בחושיהם המחודדים כי גינת "מסמן" אותי במופגן סימון שאינו מבשר טובות, ואולי גם שאני אינני מצליח להסתיר ביעילות את דעתי כי את כל מה שגינת יכול ללמד אותי על עיתונות כתובה אפשר לרשום על אחוריו של בול דואר ועדיין ישאר מקום רב.

איך קולטים ומצלמים רגעים מעצבים? על-פי שפת גוף. על-פי דרך הפנייה. על-פי ארשת הפנים. על-פי גוון הקול. על-פי אורך ואיכות תשובות לשאלות. על-פי מתן היתר לשאול. אנשים הרגילים למדוד סטטוס ומניות מעמד ולנסות לדווח על כל שינוי במדויק - מפתחים כלים.

"העובדה שה'העולם הזה' בשנותיו הטובות היה פרי כישרון של איש אחד, הן בכתיבה והן בעריכה ובהגשה, הוכחה וזכתה לאישושים מהירים מיד עם לכתו של אורי אבנרי מחדר המערכת וכניסתו של גינת לנעליו", כתבתי בספרי "מסכת התדמית" שיצא לאור ב-1999. לא העליתי אז על דעתי כי גינת יצורף לשורת עורכים ראויים לשמם בידיעות אחרונות - מנוח מוזס ז"ל דרך דב יודקובסקי, משה ורדי, אלון שליו, אדם ברוך. מכל אחד מהם למדתי הרבה.

גינת לימד שיעור מסוג אחר. בין היתר, את ערכה הלא יסולא בפז של יכולת ההתרשתות. את שווי השוק של מילים שעושות לי פריחה - "סלבס", "שולחן קבוע במסעדת יוקרה", "קירבה לבעלי המניות". אנטי תיזה לכל מה שרציתי לראות במקצוע שמשה ורדי קרא לו פעם "מקצוע אהבתנו".

בפברואר 1993, בערב ב"משכנות שאננים" בירושלים, ישבתי עם קבוצה מלומדת של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בכירים. אליטה אחת שחבריה קשורים ושזורים זה בזה באלף נימים. הנושא היה החיזור הגורלי בין פוליטיקה, הון ותקשורת. הערב ההוא ניסה להתמקד בסוגיית האינטימיות היתרה שבין הפוליטיקאי לבין מסקרו. נחום ברנע סיפק אז את האמירה לפיה האינטימיות האמיתית מתקיימת בסופו של חשבון בין העיתונאי המראיין-כותב לבין מקלדת מעבד התמלילים שלו. מילים נכונות של עיתונאי גדול היכול בהחלט ללמד אחרים.

אני אתן הרבה כדי לדעת אם יקום יום אחד, בשיעור לתקשורת של ברנע, אחד מן הצעירים השואפים להצטרף לשורות המקצוע המרתק מכולם. יקום וישאל את הפרופסור לשם כבוד: מדוע הוא שתק אז ברגע המעצב של טכס קבלת עורך חדש. עורך שלימד את כולנו כי בעולם התקשורת הישראלי העכשווי אין להסתפק עוד ביחסים של אינטימיות עם המקלדת. שתק אז, שתק בשנתיים שלאחר מכן.