חופש הביטוי של עוה"ד

חופש הביטוי הוא אחת מזכויות האדם החשובות ביותר, ויש אומרים שהיא החשובה ביותר. חופש הביטוי פירושו החופש לומר הכל בלי להענש ובלי שהדברים ייאסרו לפרסום. חופש הביטוי נגזר מהחופש האישי. הואיל והאדם נולד בן-חורין יש לו זכויות שאין לפגוע בהן וחופש הביטוי הוא אחת מהן.

אמנם כן, חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. אבל משקלו העצום בחברה דמוקרטית מחייב שהפגיעה בו תהיה רק למטרה מוצדקת. הכלל הוא שרק כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה בעיקרון חשוב יותר מגבילים את חופש הביטוי.

כללים אלה שהם מקובלים בעולם הנאור, מקובלים לכאורה גם בישראל, אבל כשהדברים מגיעים לעורכי דין משתנים הכללים. עורכי דין כפופים לדין משמעתי. עו"ד שעובר על כללי האתיקה המקצועית עלול לעמוד לדין לפני ביה"ד המשמעתי של הלשכה. ביה"ד מוסמך להטיל עליו עונשים שונים כשהחמור שבהם הוא שלילת הרישיון לצמיתות.

אחד הכללים שעו"ד חייב לעמוד בהם הוא שימוש בלשון מאופקת ומנומסת. השאלה מתי חריגה מכללי הנימוס מהווה עבירת משמעת נדונה בביהמ"ש העליון בפרשת עו"ד שפטל.

ביהמ"ש העליון קבע שיש לקחת בחשבון 2 שיקולים- שמירה על כבוד המקצוע מצד אחד וחופש הביטוי מצד שני.

כשההתבטאות של עו"ד קשורה לעיסוק המקצועי שלו- יגבר כוחו של כבוד המקצוע. ולהיפך- כשההתבטאות אינה קשורה לעיסוקו המקצועי - יגבר כוחו של חופש הביטוי.

לכאורה מדובר במבחן הגיוני וצודק. כללי האתיקה המקצועית נועדו להגן על הרמה המקצועית של עורך הדין. לא יתכן שעו"ד ישתמש בלשון של גידופים והשמצות בבית המשפט.

אלא מה? ביהמ"ש הגדיר את העיסוק המקצועי כך שהוא מתייחס לא רק להופעות בבית המשפט אלא לכל התבטאות כלפי נושאי תפקידים במערכת המשפט. נביא את הדברים כלשונם- "כשעוסקים בתפקודו של עורך דין בזיקה ישירה למקצוע - בבית המשפט, מול חברו למקצוע או בהקשר לנוטלים חלק בהליך שיפוטי, אכן יש הגבלה על התבטאויותיו".

מהלכה זאת משתמע שעו"ד מוגבל בהתבטאויותיו על ביהמ"ש גם כשהוא כותב ביקורת שלא קשורה לעניין שבו הוא מופיע כעורך דין. די בכך שכתב ביקורת "לא מנומסת" על ביהמ"ש כדי שייחשב לעבריין.

לכן עו"ד לא יכול לחשוף ליקויים בבית המשפט, בכלי התקשורת. הדוגמא המובהקת היא עניינו של מר שמחה ניר. הנ"ל הורשע בגלל שכתב בעיתון שיש קנוניה בין התביעה לביהמ"ש לתעבורה.

הלכה זאת אינה דמוקרטית. הרשות השופטת היא אחת מרשויות המדינה ורבים סבורים שהיא החזקה שבהן. במדינה דמוקרטית כל אזרח יכול להביע ביקורת על רשויות המדינה בלי שיבולע לו. פסיקת ביהמ"ש העליון, גורמת לכך שעשרות אלפי עורכי דין, לא יוכלו להשמיע בקורת על אחד הגופים המרכזיים של המדינה, בלי לחשוש לעורם.

פסק הדין הופך ציבור של עשרות אלפי אנשים לעבריינים פוטנציאליים. פלח עצום של האוכלוסיה לא יכול לבטא דעתו על אחד הגורמים המרכזיים ורבי הכוח במדינה.

האבסורד הוא שדווקא עורכי הדין שהם בעלי ידע רב על המתרחש במערכת המשפט, בתוקף עיסוקם, מנועים מלחשוף אותו בגלל המגבלות שהטיל ביהמ"ש העליון.

זה לא ראוי ולא דמוקרטי. זה אפילו מחשיד את ביהמ"ש העליון בניגוד עניינים. ביהמ"ש הרחיב מאוד את ההגנה על חופש הביטוי כשמדובר ברשויות השלטון האחרות. פסק הדין המנחה ניתן בפרשת שניצר נ' הצנזור הצבאי. וכך קבע הנשיא ברק:

"מן הראוי הוא לאפשר, בחברה דמוקרטית, מתיחת ביקורת על אישים הממלאים תפקידים ציבוריים. כמובן, ביקורת אינה נעימה, ולעתים אף עשויה להזיק. דבר זה נכון לגבי ביקורת כלפי ראש המוסד או ראש הממשלה או כל נושא משרה אחר. אך אין בחוסר נעימות זו כדי להשתיק ביקורת בחברה דמוקרטית, הבנויה על החלפת דעות ועל ויכוח ציבורי. יש להניח, כי ביקורת על ראש הממשלה, למשל, יוצרת אפשרות מסוימת לפגיעה בתיפקודו, באמון הציבור בו וביכולתו לנהל משא-ומתן עם ראשי מדינות אחרות. אין באפשרות זו כדי ליצור בסיס מספיק לאסור את הפרסום. חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת והחופש להציק בשאלות מטרידות לנושאי השלטון. לעתים הביקורת אינה מוצדקת. לעתים היא קטנונית. לעתים היא מזיקה. אין בכל אלה כדי להצדיק את איסור פרסומה”.

אין צורך לומר שגם שופטים הם נושאי משרה ציבורית. הלכה זאת היתה צריכה לחול גם עליהם, אבל ביהמ"ש העליון הנהיג דין אחר כשמדובר בביקורת עליו.

אמנם כן, יש פסיקה שמתירה ביקורת "כנה ואדיבה". ברם לא תמיד ניתן להיות אדיב. הביקורת נגזרת מחומרת התופעה המבוקרת וככל שהתופעה חמורה יותר הבקורת פחות אדיבה. זאת ועוד- עצם העובדה שקיימת מגבלה על חופש הביטוי יוצרת מדרון חלקלק, ועורכי דין יחששו להביע את דעתם גם כשהיא עומדת במבחנים שקבע ביהמ"ש העליון.

ההיגיון והצדק מחייבים שעו”ד יהא חייב לשמור על כללי הנימוס במסגרת עבודתו המקצועית, קרי באותם עניינים שהוא מייצג לקוח. אין להגביל התבטאויות שהקשר שלהם לעיסוק המקצועי הוא מלאכותי. אין לאסור על עו"ד להביע דעתו על ביהמ"ש, כאדם פרטי.