אחת הטענות החביבות על אנשי הימין היא שהציונים היחידים שנותרו לפליטה אינם חברי הישוב העובד והקיבוצים, ובהחלט לא בלייני הערים הגדולות, בדירות הפאר ורכבי השטח שלהם. מגשימי החזון הציוני האמיתי, הם אומרים, הם המתנחלים שקובעים היום עובדות מעבר לקו הירוק, ושלמרות המכה האנושה שספגו כששרון הורה על פינוי גוש קטיף, הם הם מגשימי תורתו של בנימין זאב הרצל.
אך הרצל לא חזה את המציאות הנוכחית, בה חיים מתנחלים יהודים בקרב אוכלוסיה ערבית עויינת, על אדמה ערבית שהופקעה על-ידי השלטונות, ושבה צה"ל מקריב את מיטב בניו - שלא לדבר על מיליארדי שקלים - להגנתם. הרצל חזה בית לאומי יהודי - לאו דווקא מדינה עצמאית - בו יהיו הערבים אזרחים שווי-זכויות. גם ההנהגה הציונית שבאה אחריו לא דיברה על עצמאות, אלא על מדינה דו-לאומית. רק מלחמת העולם השנייה יצרה את התנופה שהביאה את האו"ם להחליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.
כשדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה באייר תש"ח, הוא יצר עובדה שעשר שנים קודם לכן לא הופיעה בחלומותיו הפרועים ביותר. עובדה נוספת נוצרה שנה לאחר מכן, עם סיום מלחמת השחרור, כשהתברר שישראל כבשה חלקים גדולים מהמדינה שהוקצתה לערבים. בפעם הראשונה באלפיים השנים האחרונות מצאנו את עצמנו מיישבים אדמה ערבית כבושה שבעליה גורשו.
ואולם, אם ניתן להצדיק את תוצאותיה של מלחמת העצמאות - שהיו דומות ביותר למה שעמים אחרים עברו כשלחמו על עצמאותם - מלחמת ששת הימים יצרה מצב שאינו נסבל, לא על-ידי רוב אומות העולם ואמנת האו"ם, ולא על-ידי חלק לא מועט של הציבור הישראלי. מצב קיום שבו עם אחד שולט על עם שני מתאים יותר לתקופת התנ"ך מאשר לראשית המאה ה-21. ואפילו אז, נביאי ישראל הרעימו קולותיהם על אי-צדק חברתי, בעוד שהיום היו ישעיהו וירמיהו זועמים על פולחן מסוג חדש שבו הפכה אדמת ישראל לאליל המקדש את כל האמצעים.
הכתובת, כמובן, מופיעה כבר על הקיר. בסופו של דבר יפונו המתנחלים מהשטחים הערבים עליהם הם יושבים, ויחזרו לארץ. יתכן שפינוים יעשה בחמשת השנים הקרובות, וייתכן שמדובר בעשר, עשרים שנים, אך כולם יחזרו בסופו של דבר לארץ. בכך לא יהא שונה גורלם מזה של המתנחלים הגרמנים בחבל הסודטי בצ'כיה, שהוחזרו לאחר כבוד למולדתם לאחר מלחמת העולם השנייה.
ומה יספרו לנו אז המתנחלים - שבישיבתם על אדמות ערביות הגשימו את החזון הציוני? ששיפרו את מצבה האסטרטגי של מדינה צרת-מותן? האמת הרבה יותר פרוזאית, ומצביעה על כך שרוב המתנחלים נפלו קורבן להזיות מנהיגי תנועת ארץ-ישראל השלמה ולמהלכים צינים של פוליטיקאים שהשתמשו בהם כבשר תותחים כדי ליצור עובדות בשטח.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
