בית המריבה

בבוקרו של יום חמישי הגיע לאולפני ערוץ 10 אל"מ (מיל.) משה גבעתי. גבעתי, שהיה בעבר מפקד אזור חברון, הוזמן לתוכנית "כל בוקר" להרצות את משנתו בנושא שעל-הפרק. אל מול צמד מראיינים שניסה בגמגום לחלץ ממנו מילה נגד המתיישבים, השיב גבעתי בריאליות של איש צבא לשעבר: "לא יהיה שלום עם הערבים. לא היה שלום ולא יהיה שלום". נוכח האמירה הנוקבת נעתקו המילים מפיותיהם של שני המראיינים אפרת רייטן וקובי אוז. אוז מגיע כל בוקר לתוכנית בלבוש צעקני כשכרבולת בשערו. חזהו הנפוח של התרנגול הצפונבוני התנפח עוד יותר למשמע הדברים. הפיכחון שהקרין גבעתי הוציא אותו מכליו. "איזו בשורה על הבוקר... אתה קם בבוקר ואומרים לך: 'בוקר טוב, לא יהיה שלום!'. אח, איזה יופי!". גבעתי לא מתרגש מהדיבורים על שלום. הוא אינו דתי, אך לחבריו החילוניים שצמד המילים נחלת אבות נראות להם תלושות מן המציאות הוא מבהיר כי למי שאין זכות על חברון אין גם זכות על תל אביב.

חברון היא לא עיר קלה. הקיצוניות בה היא לחם-חוק של התושבים - ערבים ויהודים. ולא מהיום. מאז ומתמיד נודעו תושביה של חברון בקיצוניותם. אפילו ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים קיים "רחוב חברון" המאכלס חברונים שנמלטו אליו מרעידת אדמה שהייתה בחברון לפני שנים, ועד היום מקפידים צאצאיהם לשמר את גחלת הקיצוניות. לא קלה, אמרנו. פשרה בין "קוץ ממאיר" של השמאל (יוסי שריד) למה שמכנים בקרב המתנחלים המתונים כאתגר.

ה"יהודים" וה"ישראלים"

שתי קבוצות יש בקרב תושביה היהודיים של העיר. המוכרת יותר היא זו של הקיצוניים דוגמת ברוך מרזל, יפעת אלקובי ודומיהם המככבים השכם והערב על מסכי הטלוויזיה. עבורם, כמו חילונים וחרדים רבים, מדינת ישראל היא לא יותר מאשר מכשיר שניתן לזרוק בתום השימוש. מנגד ל"יהודים" של חברון, קיימת הקבוצה ה"ישראלית", או כפי שהם מכנים את עצמם הממלכתיים. הקו האידיאולוגי שלהם מותווה על-ידי ישיבת "שבי חברון". לדידם, במדינת ישראל יש קדושה ואת חוקיה יש לקיים. אנשיה של הקבוצה הממלכתית ממעטים להתראיין בתקשורת. כמו מנהיגם הרוחני העומד בראש "ישיבות הקו", הרב צבי ישראל טאו, הם אינם מייחסים חשיבות לרעש התקשורתי. הם מאמינים כי פעולות שקטות ועשייה הן אלו שבסופו של דבר יקבעו את המציאות בשטח. גם הם, כרבים אחרים בציבור, מעריכים כי שיקוליו של פרץ להוציא צו להוצאתם מהבית החום הנקרא בפיהם "בית השלום" אינם נובעים משיקולים טהורים של ראייה ביטחונית. גם הם יודעים שהקשר בין השם "בית המריבה" למה שקורה בשטח רחוק מן המציאות, שהרי עד כה המריבות היחידות שנסובו סביב רכישת הבית (כדת וכדין, חשוב לציין) היו סביב שולחן הממשלה או בקרב ארגוני שמאל שתבעו את סילוקם לאלתר של מי שהגדירו כ"פולשים". לדידם של הממלכתיים, עמיר פרץ הוא רק סממן נוסף של דעיכת הציונות החילונית. הם אינם מייחסים לו בהכרח כוונות זדון, אבל בהחלט מייחסים לו מבוכה ובלבול.

פינוי המאחזים - תוך שבועות?

עמיר פרץ שואף להציג השגים לקראת הפריימריז בעבודה. התנאים בהם הוא נמצא, כאשר לצידו בממשלה יושבות שס וישראל ביתנו בעלות האג'נדה הימנית, אינם עושים עבורו את העבודה קלה יותר. בשקט-בשקט פועל פרץ לממש התחייבות שנתן בעבר לפנות מאחזים ביהודה ושומרון. בימים האחרונים נכנס המהלך להילוך גבוה לאחר שורה של פניות מצידו של שר הביטחון לראש הממשלה, וגורם בכיר בעבודה אישר לי כי כבר בשבועות הקרובים צפויה התחלה של עקירת מאחזים שנבנו שלא כחוק. למרות שהחוק עומד לצידם, הוא עדיין אומר כי מהלך שכזה, שצפוי להפוך את הקיץ הקרוב לחם מתמיד, עלול שלא לצאת אל הפועל בשל הטלטלה הפוליטית שהוא עשוי לחולל.

למרות בנייתם של מאחזים בניגוד לחוק או ליתר דיוק בלא תיאום עם מערכת החוק, תומך בהם הזרם הממלכתי של הציונות הדתית, שכאמור רואה ערך בקיום חוקי המדינה הגם שאינם לרוחו. הסיבה להבעת התמיכה (מעבר לצו האלוהי המחייב התיישבות בכל שטחי הארץ) היא שהחוק הינו מכשיר לקיום חייה של האומה בארצה, וכל חוק שתוצאתו הפוכה מכך ומונע את קיום העם היהודי בארץ ישראל בטל מעיקרו. כמו הניסיונות החוזרים ונשנים להתיישב מחדש בחומש שבצפון השומרון, גם הניסיונות ליישב מחדש את המקומות שיפונו יתבצעו בהתמדה ובנחישות, כאשר המודל לכך הוא ההתנחלות אלון מורה, שהגרעין שבא להקימו פונה מן המקום פעמים רבות, כאשר הסוף הידוע הוא היישוב לתפארת שקיים שם היום. חזרה שוב ושוב על מעשה ההתיישבות מהווה מבחינת המתנחלים שאיפה לגילוי מה שהם מכנים "רצון כמוס באומה" ליישב מחדש את טרשי השומרון. יש מבין המתנחלים שעושים מעשה מתוך ייאוש מן העם ומנהיגיו בכוונה להצמיח אלטרנטיבה אמונית חדשה לישראל, ויש את הממלכתיים שעושים זאת דווקא מתוך אמונה בעם ובכוחות הגנוזים בו, שכדי לגלותם הם טוענים שיש צורך לגרד שכבה עבה של אטימות, חספוס, בורות וניתוק.

הפעם האחרונה שהייתי בחברון הייתה בחורף המושלג של שנת 1992. פסעתי ברחובותיה של העיר המושלגת קודם חלוקתה לשטחי אייץ' 1 ואייץ' 2, כשלכפות רגליי היו נעליים דקות. כאבי הקור זכורים לי היטב עד היום, והצליחו להטביע בי חותם שלא במהרה יישכח. לא קל להסתובב בחברון, לא קל לעכל את העיר המפולגת והטעונה במשקעים וברגשות, אבל יותר מהכל לא בנקל ניתן להשכיחה מהתודעה האישית והלאומית מבלי להתמודד ברצינות עם שאלות קיום שהיא מעלה על זכותה של ישראל להתקיים במרחב הערבי.