ככל שמתמעטים שרידי השואה, והם מתמעטים בקצב מהיר, אני שואל את עצמי, האם אלה שנותרו צריכים להיות צמודים ל"הגדה" על השואה וממדיה. שכן לניצולים לא צריך להזכיר. אם זה לא צרוב על הזרוע, זה חרוך בנפש. במתכוון שאלתי את המונח "הגדה", מכיוון שמשמעות ההגדה היא ו"הגדת לבנך". ואם מדובר במסר, האם הריטואל השנתי עונה על הצורך. לעניות דעתי התשובה היא שלילית.
באותה מידה אני שולל מכול וכול את המשכו של מה שקרוי "מצעד החיים". באושוויץ. זאת מכמה טעמים. ראשית, הפן התיירותי הוא כבר עכשיו גדול יותר מאשר ההיבט המוסרי- סמלי. מה שהתחיל פעם כאירוע הפך למופע עם אותן נפשות קבועות או תפקידים קבועים. עד כדי כך שהפולנים הביעו חשש השנה שמא בואו של שר האוצר, אברהם הירשזון, יוזם המצעד, עלול לקלקל את האירוע בשל החשד של הסתבכותו בפרשה כלכלית, הסתבכות שטרם הוכחה בערכאה משפטית. עם הירשזון או בלעדיו המופע יימשך, לא משום שיש צורך בו אלא מפני שלא מוותרים על נסיעה כזאת.
שנית, וזה חשוב פי כמה, ביקורים ב"יד ושם", ובמוסדות אחרים להנצחת השואה בארץ, כמו "משואה", "לוחמי הגטאות", "מורשת" ועוד, אומנם לא עוברים ב"דיוטי פרי" של נתב"ג אבל עוברים על כל מדורי הגיהינום והדרכים שהובילו אליהם. מה שניתן ללמוד ביום אחד במוזיאון החדש של "יד ושם", לא ילמדו תלמידים גם לאחר חמש נסיעות לפולין. מעניין אם נעשה פעם סקר מה מידת ההנעה, המוטיבציה, להמשיך ולהתעניין בנושא השואה על השלכותיה, לאחר ביקור כזה. או שזאת, בעצם, מעין חלופה נוחה. "באושוויץ היית?" "הייתי!".
אושןוויץ- בירקנאו, כפי שהתבטאתי פעמים רבות, הוא מוזיאון קר. אין שום פגם אם צעירים או מבוגרים יסעו לפולין ויבקרו באושוויץ ובמחנות מוות אחרים, או במה שהיו אלפי קהילות שנכחדו לגמרי, ואין שום זכר ושום "יד" שמנציחים אותם. להיפך,זה חשוב. אולם זאת לא משימה לאומית. המשימה הלאומית או נכון יותר הלקח הלאומי, הוא כפול.
מדינת ישראל היא ה"אלטנוילנד" של השואה. המדינה אומנם לא קמה על עיי השואה אבל האומות המאוחדות הכירו בצורך להקמתה כתוצאה מן השואה ואנו משננים לעצמנו ולעולם שמדינת ישראל היא מקלט ליהודים כדי ששוב לא יאיים עליהם צורר זר, ולא יהיו נתונים לרדיפות, להפליה ולהשמדה. משום כך אנו זקוקים לא רק למדינה אלא למדינה חזקה וצבא חזק ועורף איתן כדי שכאן במקלט האחרון של העם היהודי נוכל לחיות ולהגן על חיינו. זאת צריכה להיות מדינת יהודית בבסיס ישותה ושוויונית לכול אזרחיה, ומי שמוכן להתפשר על עיקרון זה, בעצם מתפשר על עתיד המדינה ואפשר שגם עתיד העם. עם ישראל יכול היה להתקיים אלפיים שנה, בין היתר בזכות כמיהתו ואמונתו בשיבת ציון. אם הפעם המדינה היהודית תתפוגג, סימן שאלה גדול יהיה תלוי מעל לעתיד העם.
זהו, אפוא, הלקח הראשון שעלינו, ובראש וראשונה שרידי השואה, להעביר לדור הצעיר. אחרת מה יועילו לנו הזיכרונות שאותם אפשר לקחת לגלות חדשה יחד עם הכבודה, התארים והידע. הרי מחצית המיליון של ניצולי השואה לא באו למדינה משום שנבצר מהם להגר למקום מבטחים אחר. לא ולא. כול אחד עד האחרון שבהם יכלו למצוא מנוחה ונחלה כמעט בכול מקום בעולם, במוקדם או במאוחר. הם באו לכאן, חרף כול התלאות, כדי לחיות במדינה יהודית. הם לחמו עליה ונפלו בעדה במלחמת השחרור ובכול מערכות ישראל. העובדה שחלק מן הדור השני ממשיך לנדוד לניכר המדושן היא עובדה מעציבה, לא רק לניצולים אלא גם למדינה. שצריכה לשאול את עצמה כמה פעמים: מדוע?
אבל בצד הלקח הזה ישנו עוד לקח, צמוד לו מאוד. ושמא החלק הזה קשור בין היתר לנשירה. מדינה חזקה אינה מדינת ספארטה, וזאת כידוע חרבה בסופו של דבר. אנו לא יכולים ולא רוצים לחיות לנצח על החרב. צבא ההגנה לישראל צריך להיות כשמו, להגן על המדינה. עם זאת, העוצמה לא מורכבת רק מכוח. היא נובעת ממערכת נורמות מוסריות וערכיות, מחוסן פנימי. כמו שחדרה ההכרה למדע הרפואה שתעצומות הנפש הם נדבך מרכזי בחוסן הגוף (אנו השרידים הם העדות הטובה ביותר. החזקים, גופנית, מבינינו היו הראשונים ליפול), ככה מדינת היהודים, מחויבת לטפח השכם והערב ערכים אלה, בעיקר בקרב הדור הצעיר.
מדינת ישראל ללא עמודי תווך של ערכים ומוסר תתפורר מבפנים, והאויב לא יזדקק לטילים. נשיא בית המשפט העליון בעבר, פרופסור אהרן ברק, ניצול שואה, בהיותו משפטן, הוסיף לאלמנט המוסר את גורם הצדק, באותו כנס בינלאומי שנערך בשעתו ביד ושם- "הכנס הבינלאומי למורשת לקחי השואה-המשמעות המוסרית והערכית לאנושות". האמירה הברורה והחדה שבמנשר הניצולים אשר פורסם בסיום הכנס ממסמרת את העקרונות הללו.
אלה שני הדגלים שעלינו להניף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הגם שהמסר הזה שייך כאילו לאירועים שבאים שבוע לאחר מכן: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. שכן, מהותית והגיונית הם חלק בלתי נפרד מיום השואה .אנו השרידים היינו עדים גם לשואה אבל גם לתקומה. השואה היא מאחורינו והמדינה קמה כדי שלא תחזור עוד, אבל שלבים רבים של התקומה, בעיקר הרוחניים והערכיים שבהם, עדיין לפנינו. אני משוכנע שמסרים אלה ייקלטו בקרב הדור הצעיר. הזיכרון הוא חשוב מאוד, עתיד הזיכרון- חשוב כיום עוד יותר. בייחוד זה שבגווילים החרוכים שלו מקופלים הלקחים הגדולים של השואה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
