פרס הוא האב-טיפוס של העסקן הנצחי ש"בזכותו" "וזכות" דומיו ויצירי כפיו, השלטון בישראל מדרדר מדחי לדחי. תככן, תאב כוח וכיבודים, מזגזג פוליטית, נאחז בכוח בכיסא, מדבר הרבה ולא אומר כלום, כל אלו תכונות שרצות עם פרס מזה כ-60 שנה, עת עשה את צעדיו הפוליטיים הראשונים כתלמידו ונושא כליו של דוד בן-גוריון.
מי שעוקב אחר התנהלותו של פרס, בעיקר בשנתיים האחרונות תוהה אם זו הדמות שצריכה, בעת הזאת, לאייש את ראשות הממשלה, במידה ואולמרט יעזוב/יועזב את התפקיד, או לחילופין להתמנות לנשיא המדינה במקומו של משה קצב?
מעבר לבעיית הגיל, שהיא מגבלה לא פשוטה בהתחשב במורכבותה וסיבוכה של המשרה, יש לנו כאן עסק עם פוליטיקאי חסר חוט שדרה שמדבר א' ועושה ב' (ר' דוח וינוגרד), מקפץ ממפלגה למפלגה כמו היה לוליין בקרקס ונותן גיבוי אין סופי לממשלה כושלת שסופגת ביקורת קטלנית ביותר מוועדה שהיא עצמה מינתה.
נראה ששמעון פרס חש צורך עז להיפטר מהכינוי "חתרן בלתי נלאה" ואולי זו הסיבה לתמיכתו האובססיבית בהמשך כהונתו של אולמרט כראש ממשלה.
לגבי משרת הנשיא, הרי זו נחשבת אצל רבים כמיותרת ולא לעניין, מה עוד שנושאיה בשנים האחרונות לא הוסיפו לה כבוד, אבל לא אלו יהיו השיקולים שיפריעו לפרס לפלס דרכו למשכן, כשתגיע העת לכך.
לכל אלו ששמו של שמעון פרס מעורר בהם פנטזיות על "מזרח תיכון חדש" אציין בזאת, כי החזון אולי יפה, אולם הדרך להגשמתו רחוקה מאוד מדרכו של פרס כפי שמשתקפת במעשיו ודיבוריו. "מזרח תיכון חדש" הכולל ישראל חזקה ובטוחה ישכון פה רק לאחר שיהיה במדינה שלטון מוסרי, בעל יושרה ועקרונות, אשר יהיה קשוב להלכי הרוח בציבור ובראשו יעמדו מנהיגים ומדינאים אמיתיים ורעננים במקום עסקנצ'יקים דהויים תאבי שררה וקומבינות.
מנהיגים שגם מהווים דוגמא אישית ואשר מעבר להגשמת האמביציות האישיות שלהם הלגיטימיות והמובנות, רואים את משרתם גם כסוג של שליחות ציבורית עם ערכים ראויים ולא רק "מקום עבודה".
בקיצור, אנטי-תזה לה"ה שמעון פרס ולתלמידו הנאמן אהוד אולמרט.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
