אבא, אנסו אותי

נשמה שלי... הבן אדם שאני הכי מעריצה ומתגאה בו בעולם, אני כל כך רוצה לדבר איתך, כבר 4 שנים שאני מחפשת את הזמן, המקום והרגע וכשאני רוצה לעשות את זה אני מתמלאת בפחד מטורף לתגובות שלך, ודווקא בגלל שאנחנו כל כך דומים אני רוצה לשתף אותך בהכול, אני לא יודעת עד כמה תבין אבל אני רק מקווה שברגע שתסיים לקרוא את זה תדע שאני תמיד אבל תמיד יתגאה בכם ויאהב בלי סוף.

אני אתחיל בסיפור שלי...

את היום הולדת 17 שלי תכננתי לחגוג בדימונה עם הדס, מעיין אביחי ועוד כמה חברים שהכרתי שם, יומיים לפני היומולדת הייתי אצל הדס, תכננו כמה דברים ליום ה"מדהים" שמתקרב, זה היה יום שישי והשעה הייתה כבר מאוחרת אז החלטתי לחזור לבית של ממי, כדי לא לגרום לסתם בעיות. התחלתי ללכת לכיוון הבית וזה היה רחוק אז עצרו לי 2 ידידים שהכרתי מהמספרה מאוד טוב והציעו שיקפיצו אותי לממי כי זה סתם רחוק. אני, עם התמימות והטוב לב שלי החלטתי לעלות לרכב.

הכל היה נחמד הם התנהגו מעולה חוץ מהרגע שהתחלתי להבין שאנחנו ממש לא בכיוון הבית... אחד מהם תירץ שהוא צריך סיגריות ושהוא צמא לכן לפני שנסע הוא רק יקנה את זה, האמנתי, כי שוב, אני מכירה אותם, והוא מכיר את דודו וכל המשפחה...

יצאנו מהקיוסק, ושמעתי את מימון אומר לאבי לנעול את הדלתות, התחלתי להילחץ קצת אבל עדיין... לא הרחקתי לכת... הם עצרו בצד באיזה חורשה בדימונה, ניסיתי לפתוח את הדלת, ולהתקשר למשטרה או משהו אבל אז אחד מהם עבר אחורה ואמר שאם אני לא יסתום את הפה בכלל חבל לי על הזמן.

מימון ישב מקדימה, עישן גראס וסימן לאבי לצאת מהרכב, הוא עבר אחורה, החזיק אותי חזק חזק, ניסיתי להאבק בו ולצעוק אבל המכות ייבשו אותי, עצמתי עיניים, אפילו בכיתי, כל התחושות בגוף נעלמו פתאום, לא שמעתי לא ראיתי, לא הרגשתי, פשוט כלום הפכתי באותו רגע לסמרטוט לחלוטין, כל פעם שניסיתי להתנגד חטפתי עוד מכה, נגמר לי הכוח, הוא אנס אותי, בכוח בפראות, הוא הראשון שלי, הוא לקח את מה שחשבתי שאני ישמור לאחד והיחיד שיהיה לי... כשאיך שהוא חזרתי להכרה הבנתי שהוא לא לבד ושיש איתו שותף, שאני נאנסת על-ידי שני גברים דוחים מגעילים ומכאיבים ברמות.

זה לקח שעתיים בערך, שעתיים של אובדן, של כאב ושל פגיעה בנפש. הם הורידו אותי בבית, הייתי במצב של הלם, של חרדה ושל פחד, לא רציתי להתקשר ולשתף אתכם כי באותו הזמן עדיין איך שהוא הרגשתי אשמה... נגעלתי מעצמי, מהגוף שלי, מהדם שלי, ונכנסתי להתקלח, ממי לא הבינה למה בשעה כזאת אז תירצתי שקיבלתי... אני לא יכולה לתאר לך כמה הרגשתי מלוכלכת, פגועה, כאובה, בעיקר בנפש, שנאתי אותם, אבל בעיקר את עצמי. עליתי למיטה ליד ממי ולא הפסקתי להגעל מעצמי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך אני אמורה לקום ולשתף אתכם בזוועה כזאת? לעשות לכם עוול... החלטתי להשאיר את זה לעצמי... וזה כאב, כאב כל כך, וכן, יש לזה השלכות, להדחקה המטורפת הזאת, לחוויה הגועלית שעברתי בחיי.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה הפסיכולוגית שלי בתל השומר, זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי ברגע שהעלתי את הנושא, זה גרם לי להבין סוף סוף שאני לא האשמה בסיפור הזה ושניצלו אותי מינית, זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי בקול רם שעברתי אונס ולא התביישתי בזה, כי הבנתי שאני לא אשמה, זה גרם לי להתרחק מגברים, לא להאמין בהם, לא לרצות אותם שלא יגעו בי, כי כן, אומנם אחרי חצי שנה ניסיתי משהו עם משהו אבל זה החזיר בי הכול, והתחלתי להרגיש שאני שונאת את עצמי עם גברים, שאני מרגישה מושפלת לידם, נגעלת מכל איבר בגוף שלהם, תמיד מדמיינת את הלילה ההוא, ששני גברים אונסים אותי בבת אחת.

שנה אחרי האונס נסעתי לתל אביב וישבתי עם חברה שם, עד אותו היום הייתי כבוייה, הרוסה, דעכתי מיום ליום לא היה לי טעם לכלום כי ידעתי שבחיים אני לא יאהב יותר,היא אמרה שנלך לטייל בת"א עם עוד כמה חברה ושאני לא יבהל כי הן בקטע של נשים, לא נבהלתי, להפך הרגשתי טוב עם זה כי ידעתי שלא יהיה לי ממה לחשוש, הרגשתי בטוחה איתן, הרגשתי שאוהבים אותי כמו שאני, הרגשתי בפעם הראשונה מהאונס שאני מצליחה בשלב מסויים להתחיל לחייך, שזה הדבר היחיד שגורם לי לאהוב את עצמי, שממלא את המקום שדעך בי, שמחזיר לי צבע ואושר לחיים, שגורם לי לרצות לאהוב, שלא מפחיד אותי או מלכלך אותי, אבל נאכלתי ממקום אחר, מהידיעה שברגע שתדעו על זה תעדיפו לא לראות אותי יותר.

אבא תבין, עברתי כמה מערכות יחסים עם נשים, והרגשתי שאני מאושרת, האונס לקח אותי המון אחורה, ניסיתי, ואני עד היום מנסה להיות עם גברים, אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה, גם אחרי שיחות עם פסיכולוגים, אני לא מרגישה בטוחה איתם, הגעתי למצבים שאני לא מוכנה אפילו שטיפולים ביד יעשה לי גבר זה דוחה אותי, עכשיו אתה מבין למה מיכאל רק עוזר לי בכל העניין הזה?! דרכו אני מנסה ומעט מצליחה להבין שיש גברים נורמאלים, ובחיים הוא לא שם עלי יד כי הוא יודע עלי אבל אני לא מסוגלת עדיין אבא, לא מסוגלת לאהוב גבר, הלוואי שזה יעבור ושאני ירצה אתכם אבל עד אז אני רק רוצה שתבין שאני לא יכולה להישאר בלי אהבה, בלי מישהי שתמלא אותי, שאיתה אני ארגיש בטוחה, שאיתה יהיה לי טוב, כי הרי מה הורים רוצים בשביל הילד שלהם, שהוא יהיה מאושר ושיהיה לו טוב, וזה הדבר היחיד שעושה לי טוב אבא, הלוואי שיכלתי להגיד אחרת, הורג אותי לדעת שאני מאכזבת אותך ושאתה נגעל ממה שאני, אבל גם אני נגעלת, ממגע של גבר ואם אני אהיה עם גבר רק כדי לרצות אתכם אני תמיד ארגיש את אותו הלילה של הסיוט ואני ממש לא רוצה לחזור לזה.

אתה יודע, הייתה תקופה שהחלטתי שזהו, אני משתפת את אמא במה שעברתי ואולי היא תצליח לעזור לי ולהחזיר אותי לדרך שחשבתי שיהיה לי בה טוב, והיא להיות עם גבר, אבל ברגע שאמרתי לה רק שעברתי הטרדה מינית כדי לראות איך היא תגיב היא סיבבה את הראש ואמרה שזה רק סיפור כיסוי לעניין עם הבנות, אולי הלב שלה לא רצה להאמין שזה באמת קרה, זה הרג אותי, ועוד יותר שבר אותי... גם ככה היה לי קשה בטירוף לספר ולהעלות את הנושא והיא רק גרמה לי ללכת עוד אחורה.

קשה לי אבא, קשה וכואב והורס ושובר לדעת שמה שהכי טוב בשבילי הורג אתכם, דוחה אתכם, מגעיל אתכם, נמאס לי להיות לא אני, נמאס לי להגיד כל פעם למה אין לי חבר או שמיכאל ממש לא חבר שלי, כי הרי איך יכול להיות לי משהו אם אני נגעלת מזה, רק נגיעה ביד מגבר גורמת לי לחזור אחורה. טוב לי כמו שאני אבא, ואני עדיין לא שוללת כלום, אני החלטתי לעשות מה שטוב לי, ועם זאת אני אבין הכול, אם לא תרצה לקבל אותי, או לדבר איתי, או להסתכל עלי או לחבק או להגיב על המכתב. באמת שאני אבין, אבל אני רק רוצה שתבין משהו אחד. בחיים לא האמנתי שאני אחזור להיות מאושרת אחרי אותו הלילה, בחיים! שנאתי את עצמי, ועם בנות אני מרגישה טוב, אני מרגישה אהבה, אני מרגישה שיש לי מה לתת והרבה גם לקבל. הלוואי שזה היה קל, ממש לא קל לי. קשה לי, אבל החלטתי שאני לא יכולה יותר, שאני מחזירה את עצמי כל פעם אחורה בזה שאני אומרת לכם שהכרתי משהו או שאני יכיר, כי זה לא יקרה, לפחות לא בזמן הקרוב. ואולי זה כן יקרה שאני יכיר משהו והלב יוכיח שהוא לא ממש נדרס או נכבה לאהבת גבר אבל עד עכשיו זה לא קרה.

אני מצטערת אבא, אולי אני לא הבת הבכורה האידיאלית בשבילך. אבל אני אוהבת אותך. וקשה לי. קשה לי לנסות לעשות לכם טוב ולרמוס את עצמי שוב פעם. סליחה... הלוואי שפעם תבין. אם לא יהיה לך נוח לך איתי אני אשתדל לעזוב את הבית, אני לא רוצה לפגוע בכם יותר, שוב סליחה. אני אבין הכול. אני מקווה שלא תשנא אותי אחרי כל זה, כי אני תמיד יאהב ויתגאה בך ובאמא.
סליחה.

אני מקווה שרק תבין שזה הדבר היחיד שממלא אותי וגורם לי להעלות את הביטחון שלי מחדש כי הוא נרמס והתנפץ לרסיסים באותו יום.

אוהבת אותך.
י.