רשימות מן האגף הסגור

ביטוי מובהק לתופעה הפסיכו-פתולוגית של ראיית אויב כאוהב, של התייחסות לנמר כאלו היה חתול, מחלת נפש העושה בנו שמות מאז אוסלו וכבר הפילה בתוכנו 1500 קורבנות , מצאתי בעיתון ידיעות אחרונות מן ה-15.6.07, בכתבה חתומה על-ידי מבחר מייצג של עיתונאים ממסדיים, מן הזרם המרכזי:

"מה בעצם ההבדל בין חמאס לפתח?... בעוד שפתח רואה בהקמת מדינה בגבולות 67' את סוף הסכסוך עם ישראל – חמאס רואה במדינה שכזו את השלב הראשון לקראת שחרור פלשתין כולה".

כל המופרעות השכלית, ואולי גם הנפשית, מקופלת במשפט הזה. איך זה שלא עלה כלל על דעתם של עיתונאים מן השורה הראשונה כמו רוני שקד, שמעון שיפר, אלכס פישמן, ספי הנדלר, סמדר פרי ואיתמר אייכנר - כולם חתומים על הידיעה - שגם הפתח אינו רואה במדינת יו"ש את סוף הסכסוך, אלא שלב ראשון בלבד, וכל הוויכוח בין החמאס לפתח הוא טקטי בלבד?! איך זה, שמחשבה כזאת לא חלפה במוחם, למרות שמנהיג גדול בפתח , פייסל חוסייני, אמר להם במפורש לפני מותו, שכל אוסלו לא היתה אלא הכנסת סוס טרויאני לתוך ישראל כדי להחריבה? ולא הספיקו להם כל שנות ערפאת כדי להבין זאת?

ובכל זאת, ראש ממשלתנו האמיץ הודיע בוושנגטון, שעם אבו מאזן כפרטנר הוא מוכן "לקחת יותר סיכונים"...

עד כמה אמירת ההפקר הזאת יצאה מפיו לא בשוגג, לא מתוך טיפשות או מופרעות, כי אם בעיניים פקוחות ומתוך ראייה מראש של כל התוצאות, ניתן ללמוד מתוך כתבה של אלוף בן בהארץ מתאריך 15 באוגוסט 2006. זו כתבה, העלולה לככב בוועדת החקירה הבאה. אלוף בן דיווח בה, ששרת המשפטים דאז, לבני, מינתה וועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, אהרון אברמוביץ', לבדוק את ההשלכות של נסיגה חד-צדדית מרוב שטחי יהודה ושומרון. הוועדה מצאה, שלישראל אין מענה על טילים שישוגרו מיו"ש למרכזי האוכלוסיה בישראל, וכי החמאס עתיד להשתלט ולבצע התקפות כאלה, שכרגע האמצעי היחיד שעומד לרשות צה"ל למנוע אותן הוא רק הימצאותו בתוך שטחי יו"ש, מתוך שליטה על השטח הגבוה.

עוד נאמר בדוח, שישראל לא תשיג כל הכרה בינלאומית בדבר "קץ הכיבוש" כתוצאה מן הנסיגה, אם תמשיך להחזיק בחלקים מיו"ש, ואפילו אם תיסוג לקו הירוק.

הוועדה מצאה עוד, שישראל תוכל למנוע העברת נשק למדינה הפלשתינית אם תמשיך לשלוט על "מעטפה חיצונית" בשטחי יו"ש, אולם בגלל כך לא תוכל להתנער מאחריותה ככוח כובש. כתחליף, שקלה הוועדה פיקוח בינלאומי בגשר אלנבי לפי הדגם של מעבר רפיח. על כך ניתן להוסיף היום, שאת התוצאות ברפיח – ראינו. הוועדה מציינת עוד, שתשלום הפיצויים ל-15,000 משפחות מתנחלים מגורשות יגיע "לסכומים אסטרונומיים".

הוועדה פירטה: אם ישראל תשאיר בידיה את מזרח ירושלים, מעלה אדומים ואריאל – הקהילייה הבינלאומית לא תתמוך בתוכנית והלחץ על ישראל יימשך. גם הערבים לא ישתקו, וימשיכו בטרור. וירדן תחשוש, שמסירת השטח לפלשתינים תעורר אי שקט בתוך אוכלוסייתה היא, תפר את שווי המשקל בכל האזור. עוד ציינה הוועדה הבדלים מהותיים בהשוואה לרצועה: השליטה הטופוגרפית על השרון והשפלה; המים שישראל מקבלת מהרי יו"ש; הנזק האקולוגי שיצא מיו"ש ויפגע בישראל.

מסקנות הדוח הזה הוגשו לאולמרט ונתקיימו שתיים או שלוש ישיבות של לבני ואברמוביץ' עם ראש הממשלה בנושא הזה עוד לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה.

אכן, הדוח מתייחס לנסיגה חד-צדדית, אך גם במיקרוסקופ לא יוכל אדם שפוי למצוא, כיצד מצב של נסיגה בהסכם שונה לטובה. הלא בכל תולדות המדינה לא היה הסכם אחד שהפלשתינים כיבדו!

מכל ההצעות ההזויות לא מניתי עוד את המסוכנת שבכולן, שגם נתניהו מצדד בה: להכניס ליהודה ושומרון כוחות ירדניים, שיקבלו על עצמם את האחריות לביטחון במקום ישראל. כלומר: לשווא היתה מלחמת ששת הימים, לשווא כל הקורבנות מאז, ובאיחור של 40 שנה אנחנו נעניק לערבים, למפרע, את הניצחון במלחמה ההיא. שלטון ירדן חוזר!

איך להסביר ברצינות את תופעת אולמרט, אדם מוכשר, ובעסקיו הפרטיים ללא ספק בעל כישורים שכליים למעלה מן הממוצע – המתנהג בענייני העם והארץ כאילו נטרפה עליו דעתו? אין הסבר יותר סביר מאשר עדותו על עצמו, בנאום בניו-יורק בפני ארגון המקורב ל"שלום עכשיו": "עייפנו מלהילחם, עייפנו מלהיות אמיצים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהביס את אויבינו". התוצאה: האוייב נלחם, האוייב אמיץ, האוייב מנצח, האוייב – חלילה – מביס אותנו! אוי לו לעם שכאלה מנהיגיו!

ומכאן נדלג הישר אל הזוכה בפרס הראשון למקום השמור ביותר באגף הסגור, הלא הוא העיתונאי בן כספית והמקורות העלומים שלו. "האפשרויות רבות ומבלבלות", הוא כותב, "האקטואלית שבהן עוסקת בכוח צבאי ערבי, מטעמה של הליגה הערבית, שיוזעק להתייצב בעזה ולעשות סדר. בכירים פלשתינים כבר פנו בעניין הזה לליגה הערבית..."

מילא, בכירים פלשתינים, אנשי פתח - גרשו אותם, הם בחוץ, מה יש להם לחשוש מן הליגה הערבית? אבל אנחנו? אנחנו שנביא את אויבינו במו ידינו לשערי אשקלון? אלא שגם כאן - איך אומרים הערבים? - פי אללה! החמאס, נדמה לי מפי חאלד משעל בעצמו, אמר "לא, תודה", וכך ניצלנו, בינתיים, גם מרעיון עיוועים זה.

את המקום השני באגף הסגור הרוויח ביושר – מי אם לא השר האסטרטגי אביגדור ליברמן, בהצעתו להעביר את "האחריות הביטחונית למתרחש בעזה לידי נאט"ו, והאחריות הכלכלית-הומניטארית לאיחוד האירופי". את דבריו אלה חתם ב-"ויפה שעה קודם", כלומר - אין לו זמן, מהר מהר יש להביא אלינו את כוחות נאט"ו, הם יושיעו אותנו!

כל כך דחוף לו העניין, שאין לליברמן זמן לנסוע לקוסובו כדי לבדוק שם, איך נראה שלטון נאט"ו מבפנים ולגלות שהמאפייה האלבנית שולטת שם בחסות כידוני נאט"ו. וגם שהכל מוטה שם לטובת המוסלמים ולרעת הסרבים וצפויה שם התלקחות חדשה, מפני שנאט"ו – בהנחתת בוש – מתכוונת לקרוע את קוסובו ולנתקה מן הריבונות הסרבית. האם השר לענייני אסטרטגיה אינו יודע, שאנחנו הסרבים בסיפור הזה?

המקום השלישי באגף הסגור מגיע שוב לבן כספית ולמקורות שלו, אותם הוא מאפיין כ"גורמים מעטים אך עיקשים במערכת", כלומר פקידים ממשלתיים בשכר או קציני צה"ל במדים, שאנחנו משלמים את משכורותיהם. הגורמים העיקשים האלה מציעים - לא פחות ולא יותר - לנהל מו"מ עם... החמאס, להסדר ביניים לתקופה ארוכה.

בן כספית מדלג באלגנטיות על "תג המחיר" של הסדר ביניים שכזה: מסירת ירושלים פלוס יהודה והשומרון לידי החמאס, עד הסנטימטר האחרון, והחזרת פליטים, וכל זה תמורת - קראו איך מנסח זאת כספית: "יכול להיות שצריך ללכת על זה, בתקווה שבתקופה הארוכה הזו חמאס יהפוך מארגון טרור למפלגה פוליטית ויהיה פרגמאטי יותר". ליתר ביטחון שם כספית סימן שאלה בסוף המשפט הזה, אבל גם עם סימן השאלה עדיין חייב לנו בן כספית תשובה, האם גם אנחנו, כולנו, צריכים לעוף מן הקומה החמש עשרה של בנין מידות על שפת ימה של עזה כדי להבין עם מי יש לנו עסק? ואחרי שנתרסק, מי יישאר כדי "ללכת על זה"? מי בכלל יוכל עוד ללכת?

מקום טוב באמצע במצעד האיוולת מגיע לראש ממשלתנו. את השליפה בדבר כוחות בינלאומיים הוא כנראה כבר שכח בדרכו לוושינגטון, אך במקום זאת הוא הביא עמו אל הנשיא בוש רעיון מסוכן הרבה יותר, והנה הוא – במלים שלו: "ממשלה שאינה ממשלת חמאס היא פרטנר. נפתחה הזדמנות שלא היתה כמותה כבר תקופה ארוכה למהלכים מדיניים, למו"מ בנושאי הליבה, לשיחות על הסדר הקבע". ומה הם נושאי-הליבה הללו? הווי אומר ירושלים, הגבולות, ההתנחלויות, הפליטים, הריבונות הפלשתינית.

ומי שאינו יודע, מהי עמדת אולמרט בנושאים האלה, מה "האופק" שהוא מציע לאוייב הפלשתיני "כדי לחזק את אבו-מאזן", מוזמן לברר זאת אצל שר הביטחון הטרי שלו, אהוד ברק, אשר לפני שקרה הנס, והוא עף ממישרת ראש הממשלה, הציע לערבים לחלק את ירושלים ולתת להם את כל העיר המזרחית, לסגת ביהודה ושומרון כמעט עד לקו הירוק, וכמובן להעניק להם ריבונות מלאה. אשר למפעל ההתנחלות, אולמרט כבר אמר את שלו, שהמפעל הזה יחרב בשני שלבים שאת הראשון בהם הוא מכנה "התכנסות", והוא יקיף כ-100,000 קורבנות. נותרה למיקוח עם אבו מאזן רק שאלת החזרת הפליטים.

ועתה, הבה ונשאל את ראש ממשלתנו האימפולסיבי וחסר העכבות: ונניח שמסרת את השטח לאבו מאזן, מניין לך שלאחר מכן הוא לא ייפול, וירושלים ויהודה ושומרון יעברו לידי החמאס באותה הקלות כמו עזה, חאן יונס ורפיח? ולהיפך, האין זה סביר שכך קרה? האם השב"כ אינו מדווח לך שהפתח רקוב ומתפורר גם במה שאתה וחבריך מכנים "גדה"?

ובכלל, על מה בנויה ההנחה שלך, שישראל יכולה להפקיד את גורלה בידי הפתח, כלומר בידי "גדודי קדושי אל-אקצה", ארגון הטרור שרצח יותר יהודים מן החמאס? ומניין לך שפלשתין עצמאית, גם בראשות הפתח, לא תשגר מתוך שטחי ההתנחלויות החרבות קסאמים וקטיושות אל חדרה, נתניה ותל אביב, כפי שכל השנים מאז אוסלו שלח הארגון הזה (בשם הזה או בשם אחר – "התנזים") מרצחים ומתאבדים שרצחו מאות יהודים? ומי הוא ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם על רצח יהודים – אם לא מראשי המנהיגים של הפתח?