סימפטום רהט-להבים

צפונית ומזרחית לעיר באר שבע מצויים צמדי ישובים, דומים אך שונים, שכנים אך הפוכים, ערבים ויהודים. אין כמוהם להוכיח כי החיים בצוותא של יהודים וערבים בארץ הקודש הם חלום באספמיה שאיננו יכול להתקיים לאורך זמן. לא בשל גזענות חס וחלילה, אלא מכיוון ששתי הקבוצות הללו שונות בתכלית בגישתן לאירועים זהים. כאשר גישות אלו מתנגשות חל עימות בלתי נמנע אשר בסופו של דבר מביא לאלימות בלתי נסבלת.

היום, 24 ליוני 2007 התבשרנו כי חנוכת תחנת הרכבת החדשה בלהבים בוטלה למעשה בשל איומם של ערביי רהט להפגין באופן זה או אחר נגד פתיחתה החגיגית של התחנה. בזה אחר זה ביטלו המכובדים את ביקורם בתחנה המפוארת שבנייתה נשלמה זה עתה מפחד ההפגנה הצפויה. העילה: ערביי רהט באו בדרישה שתחנת להבים תקרא על שם העיר רהט, ואף פנו לבית הדין הגבוה לצדק כדי לכפות את הדבר על המועצה המקומית להבים, אשר בתחום שיפוטה מצויה התחנה.

תושבי להבים ובראשם ראש המועצה התנגדו לדרישה זו באופן נחרץ, ונימוקיהם עמם: התחנה מצויה בלהבים, נבנתה לאחר מאמצים עילאיים של ראש המועצה וחברי מועצתו אצל כל הנוגעים בדבר, וחלק נכבד מן התשתיות הדרושות מומנו מקופת המועצה. יתר על כן, גם הקבלנים הבונים הם אנשי להבים, והגישה אל התחנה היא דרך הישוב להבים. מעבר לעובדה שהעיר רהט מצויה בטווח ראיה מן התחנה לא היתה לה יד ורגל, אצבע או ציפורן בתהליכי התכנון והבנייה, שלא לדבר על תרומה ממונית או תקציבית. איש לא מונע כמובן מתושבי רהט להשתמש בתחנה וברכבת, אך שמה של התחנה יישאר להבים.

לכאורה, מדוע שיתנגדו תושבי להבים, רובם משכילים ממעמד הביניים שנטיותיהם הפוליטיות פונות אל הצד השמאלי של הקשת (קדימה, העבודה ומר"צ) להוספת שלוש אותיות לתחנה החדשה? להיפך, ברוח הסובלנות שהם מפגינים היו צפויים התושבים להצטרף לדרישה המוצדקת, ואף להוסיף כיתוב בערבית, למען ידעו כי הגזענות מהם והלאה. כמו תל אביב-יפו. כמו מעלות-תרשיחא. אלא שהמצב האמיתי הוא הפוך. תושבי להבים יודעים טוב יותר מכל תושב של מרכז הארץ כי המרחק בין להבים ורהט איננו שני קילומטרים, אלא שתי שנות אור.

בעוד להבים ממלאת את קופת המועצה בגבייה של 98 אחוזים מן הארנונה, רהט גובה שבעה אחוזים בלבד. בעוד שהשתתפות הממשלה בתקציב מועצת להבים הולך ומצטמצם הרי שברהט 93 אחוזים מתקציב המועצה בא מקופת המדינה. בעוד שבלהבים כל בית בנוי על-פי תוכנית קפדנית, ברהט חוגג הברדק. אם בלהבים אחוז המועסקים קרוב למאה אחוזים, ברהט הוא 60 אחוזים, וזאת מבלי לספור את מקבלי הקצבאות למיניהם. למעשה ניתן לומר כי רהט היא טפיל על להבים, ואיש איננו רוצה לתת כבוד לטפיל, גם אם אין יודעים מה לעשות איתו.

מה הבסיס לדרישה של עיריית רהט לשים את שמה על מבנה המצוי בתחום השיפוט של מועצה אחרת? התשובה מצויה בעקרונות האיסלאם. האיסלאם איננו מכבד את זכות הקניין של איש, אלא אם הוא מוסלמי. ולבטח לא את זכות הקניין של יהודי. העולם ניתן למוסלמים, על כל מה שמצוי בתוכו, ולכן זכותו המלאה של המוסלמי לשים את ידו, וכמובן את שמו, על כל דבר או מקום, גם אם תרם אפס לבנייתו או ייזומו. לכן כל כפר ערבי הבנוי על חרבות עיר ישראלית מקבל שם דומה, אך ערבי. לכן מסגדים הבנויים על הר הבית, על חרבות בית המקדש היהודי, הם 'חראם אל שריף'. לכן מכונית בעומר הופכת תוך עשרים שניות למכונית של ערבי. לכן מה שקרוי "פשעי רכוש" אינם אלא השבת הרכוש המוסלמי לבעליו החוקיים, גם אם הוא נאלץ לקנות אותו במשיכה מן היהודי. לכן הערבי שפרץ לחוות שי דרומי לא ניסה לגנוב, אלא מימש את זכותו לקחת את שלו כאוות נפשו, גם אם לא גידל ולא טיפח את הצאן. ואילו היהודי שהגן על צאנו, והיהודי שהגן על שמה של תחנת הרכבת שעמל עליה רבות הוא הפושע, הוא הטרוריסט, הוא הגזען על שההין עוז לסרב ולמסור לערבי את כופר הנפש שהוא חייב בו.

וזה העיקר. היהודי החי בנגב הוא למעשה בן חסות של הערבי. כדי לשמר את גופו ורכושו הוא חייב לשלם לערבי כופר נפש, באופן קבוע, ולא, בן מוות הוא. או לפחות קרבן לסחיטה באיומים, לפריצה ושוד. במקרה זה הסחיטה באיום הפחידה את רב אלוף מופז עד שהעדיף להתרחק מאזור המריבה והנחיל לשותפו למפלגה, חבר מועצת קדימה מר אלי לוי, מפח נפש עצום ותחושה של בגידה.

למעשה, להבים, עומר ומיתר, שלושת הישובים הפורחים שלכל אחד מהם טפיל משלו (רהט, תל-שבע וחורה, בהתאמה) חיים על זמן שאול. כאשר יופסק כופר הנפש שהם משלמים לטפיליהם, קצבאות הנכות, קצבאות הילדים, קצבאות האישה השנייה-שלישית-רביעית, קצבאות אבטחת ההכנסה, השלמת תקציבי העיריות, ועוד ועוד במאות מיליונים, יקומו עליהם ובצדק. פונדקאי שמפסיק לשלם הוא חסר ערך, ואין לו זכות קיום.

תושבי להבים יודעים כל זאת, וממשיכים לשלם כל חודש בחירוק שיניים את כל המסים המוטלים עליהם. אבל לפחות על דבר אחד התעקשו לשמור, על שמם ועל כבודם הרמוס. תחנת להבים תשמור על שמה, למרות ההפגנה, ולמרות החבלות הצפויות בה.

מן הפרט אל הכלל. ישובי הנגב הצפוני אינם אלא משל ליחסים שבין כלל יהודי ישראל לבין כלל ערביי ארץ ישראל. החמאס מפציץ את ישראל מכיוון שהיהודים הארורים מסרבים לקבל את מרות האיסלאם ואינם משלמים כופר נפש. גדודי חללי-אל-אקצה של הפאתח משלחים ביהודים מתאבדים קדושים בשל סרבנותם של היהודים לקבל את מרות האיסלאם של הכנופיה שלהם, ולשלם כופר נפש שהושת עליהם. ערביי טייבה, רהט, ג'לג'וליה, ערערה, אם-הפחם בקעה וחיפה ובשמם הייצוגי 'ועדת המעקב של ערביי ישראל' כבר הביעו את דרישתם הנחרצת כי על יהודי ישראל להתפרק מריבונותם, להתפרק מן הזהות היהודית של המדינה, לקבל עליהם את ההגמוניה הערבית, ולשלם נזיקין וכופר נפש (ג'יזיה) תמורת זכות הישיבה בארץ פלשתין. נציגיהם בכנסת חוזרים אומרים כי כל שרות לאומי או צבאי אשר ישרת את המדינה הוא פסול מעיקרו, ומאידך על המדינה להגדיל את תמלוגיה למגזר הערבי עבור הזכות לחיות. מר אלי לוי אשר בנה את תחנת להבים וסירב לקבל על עצמו את התכתיב המוסלמי הוא דהימי מורד, ודינו יקבע על-פי השעריה, שהיא החוקה המחייבת היחידה במדינת היהודים.

לאן כל זה מוביל? אל התנגשות בלתי נמנעת בין הפונדקאי ההולך ונחלש לבין הטפיל ההולך ומתעצם ודרישותיו הולכות ומתגברות. התזמון איננו ידוע, אך ככל שידחה כך תהיה עוצמתו של העימות מחרידה יותר. איש לא יזכור אז כי הכל התחיל בשם החקוק על חזית תחנת הרכבת בלהבים, ומנוסתו של רב אלוף מופז מפני ההמון המוסת שרוממות האיסלאם בגרונו, ותביעת הג'יזיה בידו.