אני מאשים

בספרו המצוין של ג'ייסון בלייר, "לשרוף את בית האדונים", על עיתונאי בניו-יורק טיימס אשר נתפס בקלקלתו כעיתונאי אמין, מובא הקטע הבא מתוך שיחה שקיים האחראי על גיוסם של העיתונאים והדרכתם בעיתון: "אנחנו עושים את זה בגלל המעמד המיוחד של הניו-יורק טיימס ובגלל הדגש הרב שאנחנו שמים על עבודה עיתונאית. האמון של הקוראים בנו מבוסס על העיקרון שכל מה שקוראים אצלנו מדויק, מדווח על-ידי האיש החתום על הכתבה ותואם את הסטנדרטים העיתונאיים שלנו. האמון הזה נובע משנים של עיתונות אובייקטיבית, והוא חשוב בעינינו עד מאוד".

למותר לציין שג'ייסון בלייר מצא את עצמו מחוץ לעיתון, ובבושת פנים. הפסקה הזו חייבת להיות חקוקה על קירותיהם של ראשי כלי התקשורת בישראל, ללא יוצא מן הכלל. מובן שיש עיתונאים ועורכים הגונים עד מאוד, אך בהחלט לא כתופעה רווחת במחוזותינו. אין מדובר ב"פרוטוקולים של זקני ציון" חדשים המופנים אל התקשורת, אלא ניסיון כן לנתח את התנהלותם בשנה האחרונה.

לכן, מצאתי לנכון להאשים. אינני אמיל זולה, אך בהחלט מעשיהם של כלי התקשורת בשנה האחרונה לא רחוקים מ"קשר" השתיקה של כבשי התקשורת.

בשני האירועים המרכזיים של השנה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה ופרשת הנשיא קצב, כלי התקשורת נתגלו במלוא קלונם. אני מאשים שהתקשורת מעלה באמון הציבור בעצם הדיווחים. במלחמת לבנון השנייה, מרבית העיתונאים דבררו את אדוניהם, בין אם בדמות הקברניטים ובין בדמות "מקורות צבאיים". אותם עיתונאים "שחקו" לפי הכללים המוכתבים על-ידי אלה שהיה להם אינטרס לעוות את התמונה. כך, הם הפכו ליחצ"נים ולא עיתונאים החוקרים ומזעים קשות כדי להגיע למידע. כותב שורות אלה כבר כתב על כך במאמר שכותרתו "יחצ"ני המלחמה".

כאשר הרגישו שה"ספינה" שעליה הם שטו אל הכישלון, שינו מיד את הטון. הכל הפכו להיות אשמים, חוץ מן התקשורת. מי לא זוכר את הקמפיינים התקשורתיים בעד ועדת חקירה ממלכתית ולא בעד ועדת וינוגרד? הכתבים והפרשנים הספידו את הוועדה לפני שהחלה לעבוד. קצפם יצא כארס שניתז לכל עבר נגד הוועדה. האשימו אותה בהיותה בלתי מסוגלת להוציא תחת ידיה דוח אובייקטיבי, כי הרי היא לא תצא נגד פטרונם, ראש הממשלה והממשלה כולה. ומה גדולה היתה ההפתעה כאשר פורסם הדוח. התברר, שכל ההערכות היו בדיות, פרי דמיונם המפותח של עיתונאים חמי מזג. וכאשר הדוח יצא, המנגינה השתנתה. כולם תמכו ושיבחו. אך בוץ שנמרח על פרצופי האנשים לא תמיד יורד מהר, ו"כתמים" וצלקות, דינם שיישארו לשנים רבות.

גם כאשר פורסמו העדויות, הכתבים מהירי הקריאה וההבנה, מיד עשו כותרות ענק ממשפט זה או אחר. שום התייחסות מעמיקה. הגדילו לעשות כלי התקשורת האלקטרוניים כאשר בדקות ספורות, הצליחו לנתח את מה שוועדת וינוגרד לא הצליחה לעשות עד היום. הרהרי פרשנויות מצוצות מן האצבע נמרחו על דפי העיתונים, עד שלעטוף את הדגים למחרת היה מסוכן בגלל הדיו הרבה.

אני מאשים את העיתונאים בהולכת שולל. מדוע נזכרו לאחר המלחמה למתוח בקורת, ולהודות בפה מלא או בחצי, שהם ידעו את המצב לאשורו, אך לא פרסמו? התשובה פשוטה: כל "עצם" שנזרקת להם על-ידי "מקורותיהם" נועדה לגרום להם לעצום את עיניהם. ומשפט אחרון לכבוד השופטת (בדימ.), גב דליה דורנר, שאת הגינותה ויושרה לא ניתן לערער. היית שופטת בולטת בבית המשפט העליון, וכיום את משמשת כנשיא מועצת העיתונות. ואנוכי שואל שאלת תם: האם הקביעה שכלי התקשורת נהגו בסדר בתקופת מלחמת לבנון השנייה, עומדת במבחן המציאות?

פרשת נשיא המדינה היא עוד הוכחה. במשך כל תקופת ההתלבטות של היועץ המשפטי לממשלה, עיתונאים רבים ידעו מה ייכתב בכתב האישום. כשהתברר שהדברים הסתיימו אחרת, המתקפה על היועץ הפכה לרצחנית. את יושרו הטילו בספק, את פרצופו מעכו ב"מכות" תקשורתיות, עד שהיועץ כמעט איבד צלם אנוש. וכי למה היה מגיע לו זאת? משום שהוא קלקל לעיתונאים מסוימים את התזות המשפטיות, מבלי שהם ידעו ולו על פסיק בטיוטת כתב האישום.

הגדילו לעשות עיתונאים שהיו בסוד התנהלותו של משה קצב במשך שנים. הם שתקו, ושתיקתם גרמה לעוד ועוד קורבנות. הנשיא אמור להודות במעשים חמורים שהיו ידועים לאותם העיתונאים. מדוע לא סיפרו? מדוע לא יצאו מכליהם כדי להפסיק את התופעה הנלוזה הזו? כי הם פחדנים הסמוכים לשולחנם של הקברניטים. הם לא רצו "לשרוף" את מקורותיהם. שתקו בעניין ההטרדות כדי לקבל מידע בנושאים אחרים. סחר-מכר מן הסוג הגרוטסקי ביותר. שמענו את הסבריהם הנלעגים. במקום לומר "אשמנו, בגדנו, פשענו", הם מזילים דמעה. לכל הקורבנות יבשו כבר בלוטות הדמע. אתם לא תוכלו לברוח מן האשמה הרובצת עליכם. אתכם, ציבור הקוראים ישפוט.