בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מדינת ישראל עומדת כיום על יסודות פל-קלים. הפל-קל לא נותן סימני אזהרה מקדימים אלא התמוטט בשקט בשקט פנימה אל עצמו וכך ברגע קטלני אחד קבר תחתיו את הרוקדים. מדינת ישראל מעמידה פנים של חברה משגשגת ונוצצת, מעולם מצבנו הכלכלי לא היה טוב יותר, זאת בשעה שמנגנוני התחזוקה שלה הולכים ונרקבים פנימה
מהו וירא? שהיה משה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן. חנן פורת, בשבתו כיו"ר ועדת החוקה, הכניס לחוק הישראלי את הסעיף "לא תעמוד על דם רעך". כלומר עבירה היא לא רק מעשה לא טוב שאתה עשית אלא גם אדישותך לסבל הזולת תחשב התנהגות עבריינית. הרעיון היפה הזה הפך לאות מתה בפרקטיקת אכיפת החוק. אדישות לזולת היא אחד מסממני החברה המודרנית, ההישגית, התחרותית. היא גם תוצר נילווה לחברה אנונימית שבה העולם גדול ופתוח והאדם קטן וסגור. לפני כחודש הזדעזעה מדינה שלמה מהתמונות בהן נראה רוכב אופנוע נמחץ למוות בין שני רכבים גדולים. חלפו דקות ארוכות, הרכבים הנוסעים בכביש התנהגו כאילו על הכביש רבץ מפגע תעבורתי וכולם עקפו את גופת האיש המדממת. עד שהגיע אופנוען אחר שחש למקום, עצר את התנועה ושם קץ לביזיון לאור היום. כיצד הפכנו לחברה אטומה שעושה קולות של סולידאריות בזמן מלחמה אבל למחרתה חוזרים להיות זרים זה לזה? איך קרה שהכוח המניע המרכזי בחייהם של רוב תושבי המדינה היהודית הוא כסף? בשבוע שעבר הורשעו יצרני הפל-קל שגרם להתמוטטות רצפת אולם ורסאי בירושלים וגרמה למותם של 25 אנשים ופציעתם של כ-80 איש. אפשר לראות במוצר הבוגדני הזה את תמצית מצבנו הלא מזהיר: יש מתכנן, יש מהנדס, יש נוסחא פיסיקלית, יש מומחים שמאשרים, יש לקוחות מרוצים מהמוצר הזול ובסוף יש עשרות הרוגים אבל אין אף אחד שמוכן לקחת אחריות. מדינת ישראל עומדת כיום על יסודות פל-קלים. הפל-קל לא נותן סימני אזהרה מקדימים אלא התמוטט בשקט בשקט פנימה אל עצמו וכך ברגע קטלני אחד קבר תחתיו את הרוקדים. מדינת ישראל מעמידה פנים של חברה משגשגת ונוצצת, מעולם מצבנו הכלכלי לא היה טוב יותר, זאת בשעה שמנגנוני התחזוקה שלה הולכים ונרקבים פנימה. בניגוד לפל-קל, כאן דווקא חריקות הסדקים הנבקעים נשמעו היטב. מלחמת לבנון השנייה נתנה לנו הזדמנות נוספת לשידוד מערכות. המלחמה היתה כישלון צבאי שלמזלנו לא גרר קטסטרופה קיומית. הקטסטרופה לא התרחשה כי עמדנו מול צבא גרילה של קומץ לוחמים חסרי טכנולוגיה מתקדמת אך עם מוטיבציה קטלנית. לא תמיד המזל יאיר לנו פנים, בעיקר כשמנהיגינו עסוקים בהדיפת הביקורת וביטול המלצות ועדה שתפקידה נועד לבדוק את כשליה. בימים אלה שרוחות מלחמה נושבות מדרום הארץ ומצפונה וכשהצבא הסורי עושה קולות מלחמה והפונדמנטליסט מאירן משתמש בטרמינולוגיה של השמדת עם, מדינת ישראל לא יכולה עוד לתכנן את מהלכיה על חולשת האחר. הקטיושות והקאסמים עוד עלולים להתברר כמתאבנים של מלחמת הג'יהאד של הערבים נגד המדינה היהודית. צריך לזכור, "כל ישראל ערבים זה לזה", סולידאריות ולכידות פנימית, זו לא רק סיסמא.
|
|
אדמונד חסין הוא מנהל המכללה האקדמית בבית מורשה בירושלים.
|
|
תאריך:
|
19/07/2007
|
|
|
עודכן:
|
19/07/2007
|
|
אדמונד חסין
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
אייל.ב
|
19/07/07 16:03
|
|
|
|
זולו
|
19/07/07 20:43
|
|
2
|
|
מאיר דרום
|
19/07/07 16:46
|
|
3
|
|
speakermcloud
|
19/07/07 17:36
|
|
4
|
|
speakermcloud
|
19/07/07 18:05
|
|
|
|
אנונימית
|
27/12/11 22:50
|
|
עכשיו יש להם נשיא. הוא שלהם. הם מייעדים לו משימה, ומטעינים אותו באנרגיות, כדי שיתגבר על ביקורת, מהאגף של הלא נחשבים. תחת הכותרת, "לך על זה פרס", כותב התועמלן יואל מרקוס את המילים הבאות: "הגיעה עת ההתחשבנות האישית שלו עם הפוליטיקאים שהתעללו בו, ושלא אפשרו לו להגשים את החלום של מזרח-תיכון חדש שכה הרבו ללעוג לו" (הארץ, 17.07.07).
|
|
|
במסדרונות הכנסת אירע לפני כמה ימים מעשה שעוד לא אירע כמותו מאז הקמתה של מדינת ישראל. חבר כנסת הוכה בידי אחד מאורחיו של בית הנבחרים. יכול להיות שקדמה למעשה התקיפה אמירה כזו או אחרת של המותקף ויכול להיות שהיו שם חילופי דברים קשים על-רקע כלשהו. רק בשאלה אחת לא יכולה להיות מחלוקת: מי שקיבל את הסטירה היה חבר הכנסת יעקב כהן, יהודי לובש שחורים, הנמנה עם הסיעות החרדיות בכנסת.
|
|
|
המהלך הראשון הוא זה שנקרא (במקור) "מענק לעובד שכיר ודיווח מקוון" (הכוונה למס הכנסה שלילי) והמהלך השני הינו זה שנועד להגדיל את שווי השימוש ברכב ולשנות את הכללים באשר לניכוי הוצאות הרכב.
|
|
|
ביום הכתרתו של פרס הרגשתי כאלו אני בארץ נוכריה, חווה טכסים של שמחה ועליצות וחגיגיות האופפים אותי מכל עבר וללא מיפלט, אך תוכנם זר, ובכ"ז איכשהו נוגע לי, אבל בדרך שלילית. כי השמחה הזאת שייכת למישהו אחר ומשדרת אלי, שאני ושכמותי בפירוש דחויים ומופרשים ממנה. גם מכוח רצונם של החוגגים וגם מתוך פנימיותי שלי. כך חוויתי כריסטמס בארץ נוצרית - עם האשוחים, הסנטה קלאוס, המתנות, הצלצולים, שלל האורות, ההימנונים, שמחת הילדים, אווירת החגא שאין לאן לברוח מפניה. ואף כי מזכירים שם של עיר יהודית, בית לחם, ואפילו ילד יהודי מסויים אחד מככב בחגיגה - אני בסיפור הזה הנני האחר, זה שאינו שייך וגם אינו רוצה להיות שייך.
|
|
|
לא קל להסביר בהיגיון מדוע חלקים מסויימים מהמסורת היהודית נשמרים גם על-ידי יהודים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, בעוד חלקים אחרים נותרו נחלתם של מי שמגדירים עצמם שומרי תורה ומצוות. לכאורה אפשר היה לצפות, שמצוות או ימים בעלי משמעות דתית מובהקת יישמרו רק על-ידי שומרי תורה ומצוות, בעוד מרכיבים בעלי משמעות היסטורית ולאומית ידברו גם ללבם של מי שאינם מוגדרים דתיים. אולם המציאות מוכיחה שדווקא ההפך קרה.
|
|
|
|