בירה נשפכת כמים

אם יש משהו שמסמל יותר מכל את מינכן, בירת בוואריה, הרי זה ה"הופברויהאוס" - מרתף הבירה הידוע ביותר במינכן, שחגג באחרונה 400 שנה להיווסדו.

במרתף הזה, שבו נשפכת כיום הבירה כמים, הגה היטלר את "הפתרון הסופי" ונהרות הדם היהודי שנשפכו בעטיו במלחמת העולם השניה עדיין נותנים בו היטב את אותותיהם.

לא חלפו אלא 60 שנה מאז השואה, ובמרתף ההיסטורי הזה שוב נשפכים, מדי יום,כבעבר, נהרות הבירה. בין אלה שפוקדים אותו בולט מספר לא-מבוטל של יהודים מרחבי העולם וביניהם גם ישראלים. אלה מתמזגים היטב עם התיירים הרבים, מכל קצות תבל, וסביב השולחנות הארוכים הם משלבים זרועות, תוך תחרות קולנית עם תזמורת כלי-נשיפה, ושרים שירי-עם, ביניהם אפילו "הבה נגילה" שלנו.

אבל, מלבד ה"הופברויהאוס" יש במינכן עוד מאות "מרתפי-בירה", שאינם אלא מסעדות, המורכבות משורה של אולמות מרוהטים בשולחנות, בספסלים ובחביות - כולם על טהרת העץ. באווירה רעשנית וחסרת-יומרות מגישים המלצרים והמלצריות ארוחות עממיות משביעות, שבמרכזן הנקניקיות והכרוב החמוץ, בתוספת כמויות מדהימות של שיכר. המפורסם שבהם הוא "מרתף אוגוסטינר", המצוי במרכזו של המדרחוב העירוני הראשי. במרתף זה, המרוהט בסיגנון כפרי, אוכלים ממעדני המטבח הבאווארי ושרים, תוך כך, שירי "יודל" עליזים, לצלילי האקורדיאון השמח.

בקיץ שוקקים-חיים "גני הבירה" למאותיהם, המפוזרים בכל רחבי העיר, אך המפורסמים שבהם מרוכזים באזור השוק העירוני ונערכים בהם, מדי ערב, מופעים של אמני-דרכים מרחבי העולם, כשקהל התיירים הרב נסחף אחריהם בעליצות אין-קץ.

במידה רבה של צדק נהנית מינכן ממוניטין של עיר עליזה ומשעשעת. פעמיים בשנה עוברת בה העליצות על גדותיה: פעם ראשונה - בסתיו, בעת הילולת הבירה של "פסטיבל-אוקטובר", הקרוי כך אף שתחילתו במחצית השנייה של חודש ספטמבר וסיומו כבר בתחילת החודש שלאחר מכן; ובפעם השניה - בחורף, בעת חגיגות ה"פאשינג", שתחילתן ב-7 בינואר והמשכן כשישה שבועות תמימים. בחגיגות האלה מרבים הגרמנים לערוך נשפי-מסכות, האלכוהול נשפך כמים, ורבבות התיירים, כמו גם הבאווארים עצמם, שותים, רוקדים ושרים, שיכורים כלוט.

ישן מול חדש

לא פחות מהיותה עיר עליזה ומשעשעת, מינכן היא גם עיר תרבותית. יש בה עירנות אינטלקטואלית ואמנותית יותר מאשר בכל עיר אחרת בגרמניה. אפילו ברלין, הבירה, אינה מתחרה בה. במינכן מצויות עדיין הוצאות הספרים הגדולות ומדי לילה נערכות בה הצגות בעשרות תיאטראות וקברטים ספרותיים. האופרה של מינכן, כמו גם התזמורת הפילהרמונית של העיר, הם שם דבר בעולם המוזיקה.

גם האוספים המובחרים של ציור קלאסי באירופה נמצאים ב"פינאקוטק הישן", שהוא אחד מ-25 המוזיאונים המפוזרים ברחבי העיר. הבולטים שבהם הם המוזיאון העירוני, המוזיאון ההיסטורי, מוזיאון הטבע, מוזיאון הציידיים ומוזיאון חצעצועים.

בין נהר האיסר שבמזרח לבין תחנת הרכבת במערב ממוקמת הכיכר המרכזית של מינכן, "קארל". בכיכר הזאת נפגשות מינכן המודרנית ומינכן העתיקה. זהו מרכז העצבים של העיר, מרכזה של התחבורה הציבורית וגם אזור הקניות המרכזי, הפרוס לאורך מדרחוב רחב-ממדים ושוקק-חיים יומם ולילה, אף שהוא איבד מן האטרקטיביות שלו בשל תעריפי האירו מרקיעי השחקים. עם זאת, לבה המסורתי של מינכן הוא, עדיין, כיכר המארין, שם מצויות החנויות האלגנטיות, עם המותגים הבינלאומיים, המסעדות היוקרתיות ובתי הקפה האטרקטיביים, כמו ה"מוונפיק" המקומי.

רובע השעשועים, שוואבינג", המשתרע בהמשך, מושך אליו תיירים רבים, בעיקר בשל הווי הסטודנטים התוסס בו סביב האוניברסיטה המקומית. ברובע הזה ממוקמים פונדקים, מסעדות ובתי-קפה, עם אווירה עליזה ורבת-חיים. ובסמוך ממוקם "הגן האנגלי", מן הסתם האטרקציה המרכזית של מינכן, בזכות היותו מרכז נודיסטי מובהק. בעונת הקייץ שרועים על מדשאותיו הירוקות בני כל הגילים, גברים כנשים, משתזפים להנאתם בעירום מלא. מצלמות התיירים, שוזפי העין, מתקתקות ללא הרף, חופשי-חופשי, ואיש מהנודסטים לא זו בלבד שאינו מתרגש מהחדירה לפרטיותו - הוא אפילו משתף פעולה לצילום נועז ככל שניתן.

מעבר לנהר, בדרום העיר, ממוקם גן החיות העירוני, מהגדולים באירופה, עם אסופה גדולה של בעלי חיים. לא הרחק משם מצוי גם הפארק האולימפי, שבו נערכו המשחקים האולימפיים ושהתפרסם לדיראון בשל טבח 11 הספורטאים הישראלים שנטלו בהם חלק בשנת 1972 ושמצאו בו את מותם בהתקפת טרוריסטים ערביים רצחנית.

הנקודה היהודית

אחד מאתרי החובה של מינכן הוא ארמון נימפנבורג, שנבנה במאה ה-17 בסגנון הבארוק וששימש מעון-קיץ לשליטי באוואריה. מלבד הביקור בארמון עצמו, מומלץ לבקר בשני אתרים נוספים בו: ביתן הצייד ומוזיאון הכיכרות. ולא שכחנו, כמובן כאתר-חובה - אך להבדיל אלף אלפי הבדלות - את מחנה המוות דכאו, שהוקם שבועות ספורים לאחר עליית היטלר לשלטון. מלבד יהודים נכלאו בו מתנגדי המשטר הנאצי ובהם גרמנים, קומוניסטים וסוציאליסטים. ב-12 שנות-קיומו עברו במחנה הזה 206 אלף אסירים רשומים ועוד רבבות שלא נרשמו. על שער המחנה עדיין מתנוססת כרזת הנאציזם המיתולוגית ומעוררת הפלצות: "העבודה משחררת". אתה נכנס למחנה בין שני מגדלי-שמירה, כשפניך בכיוון המוזיאון, שבו היו פעם ה"מקלחות", שלא היו אלא חדרי-עינויים. במוזיאון בולטת סידרת-צילומים, המתארים את עליית הנאצים לשלטון, כמו גם את פעולות הגסטפו והס.ס. קטע מיוחד מוקדש לנושא רדיפת היהודים מראשית השתוללותו של הנאציזם ועד ל"פתרון הסופי".

בצאתך מהמוזיאון המדכא הזה אתה עובר בין ה"בלוקים" המפורסמים - הלא הם צריפי האסירים, שרק יסודותיהם נותרו עוד לפליטה, אף שאחדים מהם שוחזרו. או אז אתה מגיע אל הנורא מכל: אל תאי הגאזים והקרמטוריום, שבו מצאו את מותם חללי המחנה. מאחורי הקרמטוריום יש קבר-אחים לאלפי קורבנות עלומים ובסמוך נמצא בית-כנסת, שהוקם לזכר הקורבנות היהודיים של המחנה.

וכיוון שבנקודה היהודית עסקינן, כאן המקום להזכיר את המוזיאון החדש ליהדות, שהוקם באחרונה ברובע על-שם יעקב במינכן, מספר זעום של בלוקים מהמקום שבו הורה שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, בליל הבדולח, להרוס את בית הכנסת המרכזי בעיר. המוזיאון מוקדש למורשתה העתיקה של הקהילה היהודית בעיר, המונה כיום כעשרת-אלפים נפש, והוא מצטרף לבית הכנסת ולמרכז הקהילתי ליהודי העיר, שנפתחו אף הם לא מכבר.

המוזיאון, שעוצב כקוביה, פונה ליהודים וללא-יהודים כאחד ואמור לשמש משכן לדיון פתוח בהיסטוריה, באמנות ובתרבות היהודית. התצוגה בו מתמקדת בהבט לחיי היהודים בעבר ובהווה, תוך שימת דגש על טקסים דתיים וחגים יהודיים. הפריטים שמוצעים בו כוללים כתבי-יד מתקופת הרנסנס, טבעת-נישואין יהודית משנת 1500 ו"סידור" לחג הסוכות, בן 550 שנה. שתי גלויות נוספות מוקדשות לתצוגות מתחלפות והן מכילות אוספי-יודאיקה פרטיים וציבוריים מהעיר מינכן.