החטוטרת של שבס

בבית המשפט העליון התקיים אתמול (ג') דיון תזכורת בפני השופט מישאל חשין. עניינו: האם לקיים, לבקשת המדינה, דיון נוסף בערעור שהגישה המדינה נגד שמעון שבס.

הפרקליטות, וליתר דיוק - פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, מבקשת לקיים דיון במה שנראה לה נושא עקרוני: גידרה של הפרת אמונים. פסקי הדין הרבים שכבר ניתנו בסעיף חיקוק זה בבית המשפט העליון, לא הספיקו, ככל הנראה, לארבל - שממשיכה לטעון שוב ושוב, כי מדובר בנורמה שיש לקבוע לגביה הלכה חדשה.

הזימון עצמו כישיבת תזכורת, הוא חריג. בית המשפט נוהג לדון בנושא עם עצמו על בסיס הטיעונים המוגשים בכתב ומקבל החלטה. כמובן, במרבית המקרים, למעט בודדים, נדחית הבקשה לקיים דיון נוסף. הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר בעניין שלובן והוכרע בערכאה ראשונה (בית משפט מחוזי) ובערעורים שהוכרעו בזיכויו של שבס בבית המשפט העליון.

אך לא כך הם פני הדברים, כאשר הפרקליטות היא זו המבקשת דיון נוסף. הנה השופט חשין, שאינו ידוע כאדם ושופט קל, אם לנקוט לשון המעטה, הולך לקראת הפרקליטות, והוא שהציע לפרקליטות בדיון התזכורת את ההצעה הבאה: שהפרקליטות תודיע תוך יומיים את עמדתה, האם תסכים להימנע מלבקש עונש מאסר (לא בפועל ולא על תנאי) נגד שבס, אם אכן יאשר בית המשפט דיון נוסף בהרכב מורחב. המשמעות הברורה: חשין שוקל סיבוב נוסף, על גבו של שבס.

חשין עצמו מבין זאת היטב. הוא עצמו הביע זאת בדיון, גם בעצם ההצעה שהעלה (שתכליתה מניעת סיכון לשבס מפני מאסר, אם יתקיים דיון וערעור המדינה יתקבל), וגם בדברים שאמר - למה זה צריך להיעשות על החטוטרת של שבס. ובמילים פשוטות: מדוע לחרוש על גבו של שבס. אמר, ופעל הפוך.

ייאמר כאן, כי חשין סייג את דבריו וחזר ואמר, כי הוא טרם קיבל החלטה, והוא יכריע בבקשת הפרקליטות רק לאחר שיקבל את תגובתה ואת תשובת שבס. אלא שניתן להניח, כי לא היה מעלה אפשרות זו, אלמלא שקל ברצינות לקבלה.