מירבצת טרור אקדמית

כולנו זוכרים וזוכרות איפה היינו כשרבין נרצח. אם היינו אז בכלל, כי עבר הרבה זמן. הבן שלי, למשל, אישיות בוגרת בת כמעט 12 חורפים, היה אז עובר בבטן אימו והגיע איתי לכיכר, נדהם איתי, בכה איתי, נולד מתוכי 3 חודשים אחר-כך - ולא מבין מה מיוחד באוניברסיטת בר-אילן. אחד מבני משפחתי שהיה אז ילד (בגיל של בני היום), צמח והפך לנער מחונן הלומד לתואר ראשון במקביל ללימודי התיכון. הוא סירב להסכין עם החיבור לבר-אילן, מסיבות אידיאולוגיות. בזכותו, יכולים עד עצם היום הזה נעריה ונערותיה המחוננים של עירו, ללמוד לתואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה. היו הרבה אמוציות סביב האוניברסיטה הזו.

בר-אילן, מצידה, עשתה מאמצים אדירים למתג את עצמה אחרת, להתרחק מהדימוי הלאומני, להתנתק מכל מה שזיהה אותה עם יגאל עמיר, מרגלית הר שפי, קבוצות טרור יהודי, "התחרדלות" וחינוך ללאומנות קיצונית. בדרך, קרו בה דברים טובים, יצאו מתוכה מאבקים חברתיים חשובים, ואף - בתחומים הקרובים לליבי - נתנה חסותה לעשייה רדיקאלית במובנים של שוויון מגדרי ואחר, כולל היותה חממה להתפתחות פמיניזם דתי אקטיביסטי הפועל בין השאר למען שינויים הלכתיים מרחיקי לכת בטיפול בעגונות ובבתי הדין הרבניים. בשנים האחרונות, כשבאו נשים להתייעץ איתי היכן ללמוד לימודי מגדר, נטיתי להמליץ על בר-אילן.

עד שבא פרופ' הלל וייס והראה לנו מאיפה משתין הדג. או, במילים אחרות - ממרומי הקתדרה הבר-אילנית, שרבב תא-הטרור-מבית לשון ורדרדה וחלקלקה, הציב את שני אגודליו בצידי ראשו, ובעודו מנפנף באצבעותיו, התנגן לו מפיו ניגון חסידי מתלהם: נה נה נה נה נה...

אוניברסיטת בר-אילן נמדדת כעת בדבר אחד בלבד: תפטר אותו לאלתר תוך הפעלת תוכנית על דמוקרטיה, שוויון ושמירת חוק לסטודנטים שלה כתוכנית חובה לתואר ראשון (לימודי יהדות הם כבר לימודי חובה שם...), או לא.