שעור בהתנשאות למתקדמים

מצוקות העיתים האחרונות הביאו אותי למפגש צפוף יותר עם התופעה המגוחכת הזו, של התנשאות של שפה וסגנון. חלקה כוללת התייחסויות מיניות או אל מין השותפה לדיאלוג, חלקה סתם פטרונית לעייפה.

החלטתי להביא את הדברים כדוגמה קטנה לנשים שעושים להן את זה, יום יום שעה שעה, במניפולציה מוטמעת כ"כ טוב שאפילו אלו שעושים את זה לא תמיד שמים לב שזה מה שהם עשו. הם לא יודעים שהם כאלה, גברים ונשים כאחת.

נתחיל דווקא מכמה הגדרות מילוניות (ותודה לרב המילים השלם של שויקה):

- מניפולציה - שימוש מתוחכם בתחבולות, בתמרונים ובתכסיסים כדי להשיג דבר מה.

- תמרון - הנעת או הבאת אדם לנהוג כרצונו של מישהו ע"י תכסיסים וכדומה

את התמרונים והמניפולציות הכוחניות, שמטרתן המרכזית היא ליצור היררכיה מעמדית סמויה בשיחה, כשמי שמפעיל את התמרונים הוא זה ששואף לרכוש לעצמו עמדת עליונות - ניתן למצוא הן בטקסטים והן במיליוני קטעי שיחה קטנים שמתקיימים בינינו כל הזמן.

הדוגמה הכי טריה מהתנור היא זו בכנס חרום של יצואנים, מדברי חלק מהגברים - כשהגיעה פנינה רוזנבלום לאולם.

אחד, שלא היה מיומן במניפולציה כוחנית גסה, ולכן הסתפק בגסות נטו, היה מנכ"ל מחובר גבות ועצבני של חברת מחשבים גדולה - איש נחמד כנראה בחייו הפרטיים (ככה אמרו לי). שכשרוזנבלום פנתה אליו בשאלה וקובלנה ממשית על "טחינת מים" בדבריו (והיא צדקה, אגב), הוא אמר לה ממקומו בראש הפודיום:

"אני מבקש ממך להפסיק להפריע גברתי הנכבדה".

אז מה היה לנו פה?

הוא לא ביקש יפה, אלא גער בטון טעון אדנות.
לא היה שם פתיח לדיאלוג - אלא סימן קריאה עצבני בסוף המשפט.

האמירה "גברתי הנכבדה" במודגש היא בדרך כלל אמירה מתנשאת שכוונתה הסמויה היא: לא נכבדה ולא נעליים.

זאת האמא של הדה-לגיטימציה האישית לנמענת המסר, בדר"כ בנוכחות אחרים, שיידעו מייד שהוא גדול (וכועס וצודק), והיא קטנה ומקבלת יחס רק בזכות אלומת האור שהוא הקרין עליה באותו הרגע. זה בא גם לומר לה ולאחרים: אל תיכנסי למקום של גדולים ממך. ו"את מטרד". רוזנבלום - במיידי - התעלמה. המנכ"ל החשוב קטן עליה, ובצדק. בסיימו את דבריו, למשל, הוא יצא במבט זועף מהאולם, ולא נשאר לשמוע מה אומרים אחרים, או חלילה לעשות עימם משהו.

אבל היא, מצידה, גם הפנימה קודקס גברי לא פחות מכולנו, קמה והתחילה להסתובב באולם, מודעת לכך שעיניים רבות נחות עליה, ואינן מתרכזות באותו הרגע לדוברים שעל הבמה. היא שימרה את ה"הפרעה" הזו שהיתה תשובתה למה שקרה שם, בכך שהקפידה על קשרי עין מושהים לשניה או שתיים עם כל מיני אנשים באולם. הם זכו ליחס אישי חפוז מפנינה, הם היו "שלה" למרות סיבוב המלחמה הקודם שחד-גבה ניצח בו.

אחר כך היא עלתה לדבר. האשה היחידה שעלתה לדבר, וגם זה בזכות התעקשותה שלה.

היום, בימי משבר כלכלי עמוק, קל לי יותר להעביר את המסר לתעשיינים (הנכבדים, כמובן) שישבו שם - שוויון וערוב נשים בתעשייה אינו מטבע לשון שחוקה אלא מרכיב מהותי בהתאוששות שלכם, של כולנו. שוויון הוא הלך רוח שעומד גם בבסיסה של הצלחה. אי שוויון מקרין חשיבה מוגבלת שהיא בבסיסו של כשלון. ועד כה לא הבאתם אותנו רחוק.

אז פנינה עלתה אחרי כל השמנמנים המכופתרים עם הקשקשים על כתפי הז'קט, ששיעממו אותנו למוות.

אולי הסגנון שלה לא נגזר מתכנית ה-EMBA של אוניברסיטת שיקגו, אבל היא אמרה דברי טעם לא פחותים, וודאי טובים מכמה שטויות מוחלטות ואינטרסנטיות שנאמרו שם (למשל - מה שנאמר שם בזכות השקעה נוספת בחממות הטכנולוגיות בישראל). כשדובר על המאבק, אמר לה הבכיר שכינס את האירוע ש"המאבק סקסי" (ברמקול כמובן). רוזנבלום חייכה ואמרה (גם לרמקול) שהוא אומר לה את זה כי היא אשה, אם היא היתה גבר הוא לא היה מעז לומר לה את זה. וכדבריה: "עם גבר היית מדבר אחרת, אבל זה בסדר, אני עדיין תומכת בך".

מה קרה כאן?

הבכיר ניסה גם הוא, כמו קודמו המנכ"ל, להחזיר את רוזנבלום מתעשיינית כמוהם למימדיה ה"טבעיים" כאשה. האמירה היתה סקסיסטית, אבל גם בקונטקסט האמור באה להגדיר יחסים מעמדיים בין-מיניים, כשהוא למעלה. הוא נעול בתפקידו, היא דווקא גלשה באלגנטיות לתגובה הולמת ושמשווה מחדש את גובה העיניים של שניהם באותה שיחה. היא הבהירה לו שהוא זקוק לה כרגע יותר משהיא זקוקה לו, שלכן הוא כינס לשם את כולם, אולם בו בעת היא מתייחסת אליו בענייניות ובגובה העיניים ומגדירה לפחות כמוהו את הדיאלוג ביניהם.

זה לא ישנה מהותית את הבכיר. אגב - זה רק (אולי) יגדיר מחדש את הדיאלוג הספציפי ביניהם.

בדוגמה הזו התנהלה רוזנבלום טוב יותר מאשר בדוגמה הקודמת, אולם היה זה גם שדה שהיא מיומנת בו יותר שניהם עמדו אז על הבמה (לעומת חד גבה, שעמד יחיד למעלה והיא בתוך קהל למטה).

ניתן ללמוד מזה על מצבים שעדיף לנשים להיות בהם - להיות למעלה. או לפחות באותה שורה.

גם אז הן שוות פחות בין שווים בכל טרמינולוגיית החיים ונאלצות להתמודד עם הרבה מאוד הטרדות שכאלה. נקרא להן הטרדות מיניות, אולי? האם זה הזמן לכלול במושגי ההטרדה המינית גם הטרדה על-רקע מיני?

ועוד דוגמה.

פרסמתי השבוע מאמר בנושא הקרן לקידום השיווק. בין לבין הגיעה אלי איזו שהיא פיסת מידע על הודעה שהפיץ בכיר ממשלתי כלשהו. טלפנתי לבקש תגובה. טלפנתי פעם אחת - נאדה. פעם שניה - נאדה. פעם שלישית - הועברה אלי תגובה של מישהו אחר בכלל ע"י אחת המזכירות ומבלי שהאיש יחזיר צלצול. החלטתי שאני כותבת את פיסת המידע התמימה הזו אולם שחבוי בה תמרון.

לא עבר יום והגיעה אלי שיחה דחופה מהאיש. איך הוא פתח אותה, נחשו? כן, ניחוש טוב.

"תשמעי גברתי הנכבדה - אם רצית להזיק לי, הצלחת. לא כותבים דברים כאלה".

אחר כך הוא גילגל אלי פחות או יותר את אשמת קריסת המשק הישראלי (פגיעה במאבק). חייכתי בנימוס לתוך השפופרת, והבהרתי לו שאין לי כוונה לפגוע במאבקו, שהוא גם מאבקי, למרות שאני חושבת שהמאבק "אנמי" מדי. זה היה נפלא אם הוא היה מגיב טרם הפרסום, אולם גם עכשיו אני מוכנה להשמיט את אותו משפט לא מזיק, במיוחד אם זה מה שיגרום לו להרגיש טוב, כי מטרתי שכולם במאבק הזה יחושו טוב ומגובים, כבסיס להצלחתו. ציינתי, שאין לי ספק שהוא ידע כעת היכן למצוא אותי כדי להעביר תגובות בלשונו שלו בנושאים רגישים.

סיכמנו שאנחנו מסכימים.

אז מה היה לנו? תרגיל בדה-לגיטימציה למתחילים. התייחסות אישית ולא עניינית, רמז אינטליגנטי לתכונות אופי נשיות סטראוטיפיות, מיצוב תקשורת בינמינית בה הגבר הוא ה"נקי" וה"חכם" והאשה מניפולטיבית, בעלת כוונות רעות, לילית לכל דבר ועניין שאינה מבינה במאטריה המדוברת.

האימייל שהגיע לאחר פרסום אותו מאמר מדובר הצחיק אותי עד דמעות. היה כתוב בו:

"גברתי הנכבדה, ככלכלן בכיר + מספר תארים נוספים בתחומים אחרים, אני מבין את צעקתך האינטרסנטית, אבל הבעיה הינה שהמדיניות צריכה להיות פשוטה:

1) צמצום ההוצאות הציבוריות למינימום ההכרחי: ביטול כל הסובסידיות, צמצום שכר, סגירת מחלקות ומשרדים, עיריות וכדומה.

2) על-מנת לעודד את הצמיחה והצריכה: הורדה דרסטית בעלויות ההון: מיסים, ארנונות, אגרות, ריביות, פישוט תהליכי המיסוי על מנת שלא יזדקקו לשלם למתווכים כמו ראוי חשבון, עו"ד, מאכרים וכדומה. למשל - מיסוי על-פי המחזור ללא כל הכרה בהוצאות.

3) לסייע לתהליכי היצוא בכל דרך אפשרית אך ברמת הכלל ולא למקורבים בלבד."

אתם יודעים, למרות שאני די תמימה לגילי, כבר אני כבר יודעת שלא עשו אותי באצבע. מי שמאשים עמדה פרו-תעשייתית באינטרסנטיות, אולם מציב מולה צמצום הוצאות ציבוריות והורדה דרסטית בעליות ההון, מייצג בהכרח את מגזר בעלי ההון.

מניפולציה די שקופה ולא נבונה במיוחד. אבל... לא בזה עסקינן. אנו עוסקות ועוסקים ב"גברתי הנכבדה", בתאריו המופלגים של הכותב שמציבים אותו לכאורה גבוה מעלי בסולם ההבנה, ואני - כאשה - כמובן "צועקת".

אני רוצה לומר (בלחש) שברמה העניינית, שעצותיו הן לטעמי גיבוב של שטויות. אולם, אשמור על זכותו לומר אותן למרות תאריו המופלגים, גבריותו הפורצת והיותו "נכבד" ממני.

אז עניתי לו:

"א.נ.

אני מדלגת באלגנטיות על הפניה היוהרנית אלי ורוצה לתקן כמה דברים שהעלת בדבריך:

1. הקרן לקידום השיווק אינה מסייעת למקורבים בלבד ואפילו לא למקורבים בערך - היא פתוחה לכל התעשיה ונעזרים בה מפעלים קטנים מכל הענפים ומכל הארץ.

2. הראייה בסיוע ממשלתי רעה חולה באופן גורף היא מאוד לא מקצועית בעיני - קיצוץ הסיוע להוצאות שמייצרות צמיחה אינו רעה חולה ואף להפך מכך - זוהי דרך נפלאה לייצר גם מוצרים, גם מקומות עבודה וגם כח קניה שיאושש את המשק.

3. נושא הכתבה לא היה עלויות הון, הנחות בארנונה או סיוע לחד הוריות - כשנדבר על אלו תדון עמי אז על דעתי בנושא (שפורסמה, אגב, בצרור עצות לשר האוצר מיד לאחר הבחירות). אנא מקד התייחסויות המועברות אלי, לנושא המדובר.

4. אם יש לך דיעה, ואתה חושב שאתה מסוגל להתמודד על קהל קוראים רחב - פתוחה בפניך גם האפשרות לפרסם את דיעותיך.
בכבוד רב,
חנה בית הלחמי"

דוגמה אחרונה לקוחה מהתכנית הכלכלית באותו נושא של הקרן לקידום השיווק. כלכלני האוצר כותבים: "הקרן לקידום השיווק מסבסדת הוצאות שיווק של יצואנים מסויימים".

זה לא המשפט היוהרני והבלתי מקצועי היחידי בנייר הזה, אמנם, אולם הוא מכיל בדיוק את מרכיבי היוהרה הטיפוסיים, שבאים לידי ביטוי בשתי מילים:

"מסבסדת" ו-"מסויימים". הגבתי על כך יותר באריכות בדיווח על הכנס הנ"ל. הקרן איננה "מסבסדת" אלא משקיעה במרכיב הון סיכון של התעשיות המסורתיות. השקעה שרובה חוזר, היות וחלקה הלא קטן ניתן לתעשיינים כהלוואה. במילה "מסבסדת" יש התחברות לטרמינולוגיה חברתית טעונה שמאפיינת אותנו לאחרונה.

אנחנו "מסבסדים" אוכלוסיות לא יצרניות והשד החברתי כבר מפוצץ את הבקבוק. בחירת מילים לא אקראית ולא תמימה, לדעתי.

ה"מסויימים" מזכיר לי דיווחים במדור הפלילים. שכן אפילו כלכלני האוצר שאינם עוסקים ביומיום בנושאי תעשיה, יודעים שהבחירה היא ממגוון רחב של תעשיינים המבקשים סיוע, ובקריטריונים קפדניים ביותר.

השימוש הזה, במניפולציה ותמרון, הוא תוצר של חשיבה פטריאכלית שבולטת מאוד ביחסי גברים ונשים ומהווה את הנשק הנפוץ ביותר להדרתן של נשים ממרכזי השפעה כלכליים, עסקיים וחברתיים. יע"ז היא (כמו בדוגמה האחרונה) חרב פיפיות - אותה לוחמנות שמאפשרת להשגיות הגברית לצמוח ולהצמיח תוצרים נפלאים, משמשת אותם גם למאבקים פוליטיים סקטוריאלים, למלחמה, להרג היצירה והשגשוג.

אני חושבת לכן שחשוב לכולנו לנתח את הטרמינולגיות שאנו משתמשים ומשתמשות בהן מול גורמים שניים ושלישיים, ולבדוק אם בחרנו במטבעות שיח אמיתיות, נכונות, בגובה העיניים.