רווחת אצלנו המגמה שיש לפתח מערכת הגנה מפני טילים קצרי טווח וארוכי טווח. גם אם יתכנסו טובי המומחים כדי לתכנן ולפתח נשק נגד ירי טילים, לטווחים נמוכים וגבוהים, בטכנולוגיה מתקדמת, אלקטרונית, ממוחשבת וביצירתיות מתוחכמת, ובהשקעה כספית מקסימאלית, הם לא יגיעו לרמה מושלמת של מערכת הגנה על העורף. אין ולא תהיה מערכת מושלמת כזו, אפילו בראיה של מדע בדיוני.
כל פיתוח נשק כזה, שיהיה מתקדם ומרשים ככל שיהיה, לא יעצור את הרוב הגדול של הטילים שיתפוצצו באזור האמור להיות מוגן, ויגרמו למוות, להרס ולחורבן קשים ביותר.
במקרה הטוב ביותר נשק כזה יכול לנטרל אחוז קטן מאד של טילי האויב וגם זה בתנאים אידיאליים של שטח, אור יום, טמפרטורה, מזג אוויר נוח, שמים נקיים, הכנה מראש וללא הפתעה. ועדיין לא דיברנו על נשק לא קונבנציונאלי ועל קריסת יכולת המכה השנייה.
ההשקעה הכספית לפיתוח מערכת הגנה מפני טילים היא אדירה ומשולה להזרמת כסף לבור ללא תחתית. לעומת זאת, ההגנה המושלמת היא תקיפת האויב בעוצמה רבה ומכריעה שתיגבה מאיתנו מחיר נמוך וזול בהרבה גם במימון וגם בתגובות גינוי בינלאומיות. לכן כל עניין פיתוח נשק הגנה נגד טילים הוא מצג שווא הגובל בחוסר אחריות והונאה עצמית חמורה ומסוכנת.
בשיקולי ביטחון, ישראל מעולם לא הסתמכה על עזרה חיצונית ממדינות אחרות, מה גם שעזרה כזאת היא חלומות באספמיא, ביום פקודה עזרה כזו לא תגיע. כמו כן, אנו לא יכולים לסמוך על מהלכים מדיניים בלבד, כמו סנקציות וכדומה, שיביאו כביכול לקריסה של המדינות המאיימות עלינו.
לכן אין שום בושה ואין שום סוד לומר בגלוי ובקול רם, שחובה עלינו, בטרם נאחר את השעה, לתקוף כבר עתה ומיידית את המדינות והאזורים המאיימים, כי בנפשנו הדבר. השתהות יתר תגרום נזק כבד ללא נשוא לא רק של מוות והרס אלא גם של מעמדנו המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, שכבר ניזוק במלחמת לבנון השנייה.
מכת מוות מכריעה תחזיר לנו את ההרתעה. תרגיע את הערבים הקיצונים והמתונים ואולי גם תתרום באופן חיובי למצב בעירק, באפגניסטן ואולי גם במקומות אחרים בעולם. זה אינטרס עליון לא רק שלנו אלא גם של המערב ושל המדינות באזור. גם אם המתקפה המאסיבית שלנו תחולל מהומת מלחמה עולמית, עדיף כך מאשר לספוג מוות והרס אצלנו, שיביאו לקץ הרעיון של מדינת היהודים.
מאז 1973, צה"ל לא עוסק במלחמה נגד צבאות של מדינות, אלא מנהל מדיניות של "הכלת הטרור", מיגון, גדר ביטחון, מחסומים, שמירה ומרדפים ביבשה, בים ובאוויר המורידים משמעותית את מספר הפיגועים, אך המושכים אלינו גינויים והתנגדויות של הערבים ושל גורמים בינלאומיים. ולכן פעילות זו אין בה תועלת ותוחלת. היא רק ממשיכה את הסכסוך.
מדיניות של מיגון והגנה מעידים על חולשה. יש לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בשנות ה 50
וה 60, להעביר מיידית את המלחמה לשטח האויב גם אם הוא מרוחק מאד.
נטלנו על עצמנו את סיכוני אוסלו, הסתלקנו מרצועת הביטחון בלבנון, נטשנו את גוש קטיף וקיבלנו מטח של מכות וכישלונות בפרצוף. כשניווכח בכישלון נשק הגנה מפני טילים, כשיהודה ושומרון אולי יהיו, חו"ח, מדינה ערבית, האם נוכל אז לחזור שוב, פעם נוספת, לשטחים אלה בכוחות יבשתיים ואוויריים כשאנו נתונים בסד של החוק והמשפט הבינלאומיים, ובהנחה שעדיין אנו בחיים. האם תוקם בכלל וועדת חקירה.
האם לא הגיעה השעה להכשיר מחדש את צבאנו, לשנות חשיבה ולהביא למלחמת חורמה שתמוטט טוטאלית את האויב במטרה להביא להכרעה חד-משמעית ולסיים אחת ולתמיד את הסכסוך היהודי ערבי, לפחות ברמה הצבאית. ניתן ואפשר להפעיל שיטה של "זבנג וגמרנו". למרות שבשיטה זו יש עיוותים מוסריים אך יש בה הכרעה.
או שנמתין לגשם של טילים. כל מערכות החיים ישותקו. בשעת משבר אין לנו ארגון לוגיסטי להובלת אזרחים, מזון, תרופות, דלק, סיוע רפואי וכדומה. האויב לא וויתר על השמדת ישראל. גם אם יש ברשותנו נשק לא קונבנציונאלי, הוא הרתעתי בלבד, ולא נועד להפעלה. כנראה שהאויב עלול להפעיל נשק כזה נגדנו. לאויב אין עכבות מוסריות וזו סיבה טובה לצאת במתקפה מאסיבית בעוד מועד.
גם אם יש הגזמה בדברים הנאמרים כאן, יש להתכונן לגרוע מכל. בקיץ 2006 "קיבלנו" בצפון הארץ דוגמית קטנה. אין ואסור להעלות שאלות ובעיות של תקציב. אם חלפו 60 שנה ואנו עדיין נאבקים על קיומנו, ואין לנו הכוחות להחזיק מדינה, אז למה הקמנו אותה. תגובת הרשויות האזרחיות והצבאיות תמיד תהיינה : "סמוך", "יהיה בסיידר", "הכול בשליטה".
איננו רוצים להגיע ליום הדין שבו נחשולים ונחילים של יהודים מבוהלים מחשש טבח ושחיטה נוהרים בהמוניהם לעבר נמלי תעופה ונמלי הים שם הם ייקלטו ע"י מסוקים, מטוסים וספינות של מדינות המערב. אם חפצי חיים אנו, ורוצים להמשיך ולהתקיים בארץ ובאזור עלינו לפעול מייד ועכשיו. האם יש לנו הנהגה מדינית וצבאית מתאימה. ימים יגידו.
